סיפורים

היומן שנשכח

היומן שנשכח   3

 

   הוא יושב לידי כמו בכל פעם , בחדר האוכל של בית האבות , ראשו נטוי לצד, שערו  שיבה,  בפניו כאילו עברה מגרדת והשאירה שבילים אדומים ופצועים, שפתיו שמוטות לצד שמאל ולחלוחית מטפטפת מסנטרו.

גופו נתון בכסא הגלגלים כמו קולב בתוך בגד קמוט..

 

אם הבית הביאה עגלה מלאה צלחות מרק, והתחילה לחלק לכולם, הביאה גם לנו, הניחה לפניו את המרק, והמשיכה הלאה.

" לעזור לך, להגיש לך את המרק ? ". שאלתי.

הוא הניד בראשו לאמור "לא" , הושיט את יד ימין, לקח את הכף ומזג מהמרק, ביד רועדת הגיש לפיו , כשחלק מהמרק מטפטף על מכנסיו.

הוצאתי מגבון מתוך הקופסא , הושטתי את ידי , ניגבתי את פיו והגשתי לו את כף המרק הבאה.

הוא מביט בי כאומר "תודה", " לדבר אינו יכול, שבץ המוחין שתק את לשונו.

אני, למרות גילי הקשיש  , שמורה היטב, על פניי מיעט קמטוטים דקים, גופי זקוף ורזה  ושיערי צבוע בלונד. את לבושי אני בוחרת בקפידה, לחוג המתנ"ס  של גיל הזהב אני הולכת בקביעות ועל ערב קלפים עם חברותיי אני לא מוותרת.

בעודי מוזגת מהמרק , הרמתי מבטי לעבר דלת הכניסה והנה רואה אני את שלומית פוסעת לעברנו, ובידה שקית.

"מה נשמע , אימא ?, איך אתם מרגישים ?". שאלה.

" הכל בסדר שלומית " עניתי.

" אימא, את יודעת מה מצאתי בבוידם שבדירה שלכם ?". אומרת ומתקרבת אלי, פותחת את השקית ומוציאה קופסא נעולה. אני מיד נזכרתי ביומני אשר בקופסא. שלומית נראית סקרנית, היא מספרת לי שהיא מצאה את הקופסא בדירה הישנה שלנו, שהיא גרה בה כעת.

אני מחפשת את צרור המפתחות שלי ושם אני מוצאת את המפתח של הקופסא. אני פותחת את הקופסא ומוציאה את היומן.

 

אני פותחת את היומן בידיים רועדות, אותו יומן שלי, שמור להפליא, איך שכחתי אותו ?.

אני מפנה את ראשי לעבר עיני התכלת שלידי, מביטה בהן, מביטה ומביטה  , נשאבת לתוכן, אל תוך מנהרת הזמן, והנה אני ילדה בגן, ילדה יפה ושובבה, עיניים ירוקות , אף סולד ושיער בלונד ארוך וחלק, משחקת בין כל הילדים וכבר אז היה לי חבר, חבר אמיתי, חבר כזה, שכל בוקר הולכים איתו לגן, כל צהריים חוזרים יחדיו, משחקים איתו וצומחים איתו, וממשיכים איתו הלאה, עד לגיל ההתבגרות, שם האהבה גוברת, מערבבים בה את הגוף והנשמה, והתוצר קשר חזק שקשה לפרום.

 

אני זוכרת שלומית , את הנשיקה הראשונה על הספסל בגן, כמו השיר. ישבנו שלובי ידיים, ידיו סגרו על ידיי בחוזקה , גופו זחל לעברי  ובזריזות מופלאה הצמיד את שפתיו אל שפתותיי, חום רב פרץ בתוך גופי וכיסני זיעה, חשתי לחץ כבד בתוך ראשי ופתאום כל פעמוני הכנסיות נשמע באוזניי, מצלצל, מצלצל, ומחריש את אוזניי, מחשבותיי נעו בין שבבי מוחי, נעו , ריחפו בקלילות מעל ראשי כזר כלולות.

 

קול רעש הפסיק זיכרונותיי, צלחת המרק נשפכה ונפלה, פניתי לשלומית ואמרתי :

"שלומית, תקראי בבקשה לאם הבית שתבוא לנקות"

הרמתי הצלחת מהרצפה , משכתי טישיו וניגבתי את בגדיו ואת פיו, הבחנתי בדמעה זולגת מעיני התכלת, ניגבתי גם אותה.

שלומית חזרה והמשכתי לספר.

משבגרנו לא נפרדנו ולו לדקה. לימים משפחתו החליטה לעקור לארץ זרה והוא נאלץ לעקור איתם.

לא אשכח את יום הפרידה, ליוויתי אותו לשדה התעופה, מחבקת , מנשקת וממאנת להינתק, רגליי רועדות , ידיי לופתות אותו בחוזקה כאילו מצפה לשמוע, "נשאר, אני נשאר". אך ,לא, הרגע הגיע ואמו תלשה אותו ממני כמו עץ מאדמתו.

נשארתי בוכייה , רועדת , נואשת ממאנת לחזור לריקנות, לחזור ל- בלעדיו.

 

המקום נראה שומם כמו מדבר, לא שמעתי אנשים, לא ראיתי חיים, מכונסת בתוכי חזרתי לישון ולא להתעורר.

כך עברו עליי ימים רבים.

 

 

המשכתי בלית ברירה, עצובה ודהויה,אז פגשתי באבא, איש חזק, שתמך בי תמיכה מלאה, לא הרפה ממני ובמיוחד אהב אותי בכל ליבו.הוא החזיר לי את העניין והרצון לחיות.

אבא, כמו שאת יודעת, הוא אמיד מאד ורכושו רב, לכן הרבינו לתור  בעולם.

את ירון ילדתי אחרי שנתיים של נישואין, אבא שכר מטפלת צמודה שתעזור לי ותקל על חיי.

אני יכולתי לצאת ולבוא כל אימת שרציתי.

 

קול שיעול חזק שוב הפסיק את מחשבותיי. הוא כמעט נחנק, טפחתי על גבו בחוזקה,פניו כוסו זיעה, ודמעות זלגו משתי עיני התכלת, שוב שלפתי טישיו וניגבתי את פניו, עיני התכלת הביטו בי, ושפתיו נעו ברעד כאומרים "תודה, אני אוהב אותך".

לאחר שנרגע , המשכתי לספר .

 

יום אחד נסעתי העירה, החניתי את הרכב בחניון ויצאתי. לפתע שמעתי מאחורי קול קורא בשמי, והקול מוכר. סבתי לאחור , נשמתי נעתקה, - הוא עמד מולי , יפה מבעבר , עמד ופתח את שתי ידיו כאומר, רוצי אלי , חבקיני ,- אני לא חשבתי הרבה, רצתי הישר אליו, הוא לפת אותי כמו אז, כמו פעם , בחיבוק חם ולחש "אהובתי, אהובתי שלי".

ניתקתי ראשי מגופי, שכחתי את אבא, והלכתי אל דירתו בבית המלון.

 

נכנסנו אל החדר הקטן, בתאווה וערגה התנפלנו זה על זו, מיד היינו עירומים כביום הולדנו, שכובים על השטיח הבלוי , מתנים אהבים בשקיקה, כמו רוצים למלא את מה שהפסדנו.

לאחר כמה שעות חזרתי הביתה, מסתירה את פניי לבל יראו את האושר הנסוך עליהם.

 

אבא, לא ידע דבר. לאחר כשנה  ילדתי אותך.שלומית הביטה בי אחוזת הלם,פיה פעור והמילים לא יוצאות מגרונה.

קול חבטה עזה נשמע לצידי, ראיתי אותו שוכב על הרצפה נושם בכבדות, צעקתי לעבר שלומית :

"שלומית ,תתעשתי, לכי תאמרי לאם הבית לקרוא לרופא"

הבטתי שוב לעברו ולא ראיתי נשימות.

הרופא הגיע והרחיק אותי ,גחן עליו  וטיפל בו . בא רופא שני ושלישי , הייתה אסיפת רופאים ואחיות .

אני בפינה עומדת , רועדת ובוכייה, שלומית מחזיקה את ידיי ומחבקת אותי, רועדת וזולגת דמעות אף היא.

פתאום בא רופא אחד ואומר לי, " מצטער , גברת , עשינו הכול".

חולשה אחזה בגופי, אבל נפשי ביקשה רק דבר אחד.

פילסתי דרכי בין כולם, ירדתי על בירכיי, התכופפתי לעברו  , ושפתיי נצמדו אל שפתותיו, ואז נשמע צלצול פעמוני הכנסיות , צלצול חזק , מחריש אוזניים, ומחשבותיי נעו בין השבבים, ריחפו ועלו השמיימה כזר כלולות אבוד.

 

 

                  

רחלי גבאי   

תגובות

שמואל כהן / חַיֶּיהָ חָלְפוּ בֵּין שְׁתֵּי אֲהָבוֹת / 08/09/2021 05:16
רחלי ג. / השתגעת ??? אותי סגרו בצלופן, לכן יש לי דימיון פורה / 08/09/2021 11:11
שמואל כהן / הרגעת אותי רחלי היקרה / 08/09/2021 11:39
אודי גלבמן / בין שתי אהבות. באחת או / 12/09/2021 17:20
גלי צבי-ויס / השורשים / 08/09/2021 05:28
רחל בנגורה / רחלי. את נכנסת למקומות ...מאתגרים בכתיבה שלך ❤❤❤ / 08/09/2021 12:43
רחלי ג. / רחל יקרה שלי חמודה לאין ספור את הבנת יפה מאד את הסיפור אבל יש נקודה / 08/09/2021 14:03
רחל בנגורה / רחלי יקרה / 09/09/2021 07:57
רחלי ג. / נכון וגם מורכב אבל כל אחד מבין אחרת אבל הבנת טוב . זה מורכב כי / 09/09/2021 11:25