אתמול אריאלה התבוננה במראה במשך חמש דקות יותר מהרגיל כי ראתה משהו שונה - יפה כרגיל, אבל...
אבל קצת יותר זקנה. ועדיין בודדה. לא בודדה במובן של להיות לבד בלילות הארוכים. את זה היא פתרה בעזרת ביקורים לפאב השכונתי. היא הייתה מגיעה לשם בדרך כלל אחרי חצות כדי למצוא שותפים למשקה ולמיטה. החלק הזה של החיים שלה היה די צפוף.
לא, היא הייתה בודדה במובן של לחזור מעבודה לביתה הריק. בודדה במובן שלא הייתה יכולה למצוא בבוקר מישהו אם היא לא השתכרה אתו בערב הקודם. היא הייתה חייבת לעשות משהו בנידון. אבל מה?
היא הסתובבה שמאלה וראתה סמן מחשב מהבהב-קורץ לה, 'האם שקלת להשתמש בי?'
"הממם. זה היה יכול להיות רעיון לא רע. האמת, אני יכולה להשתמש בך.” היא דיברה כביכול אל הסמן, אבל בעצם משכנעת את עצמה לפעול. מיד אחרי זה היא משכה בכתפיה כאילו אומרת לכולם שלא איכפת לה והתיישבה מול המחשב. אבל אז אריאלה הרגישה שהיא עדיין חייבת להצדיק את עצמה, לכן המשיכה לחשוב על הנושא.
'עבור שמונים ₪ בלבד - מחיר קפה ועוגה קצת יקרים, את יכולה לקבל סיפוק מיידי ולמצוא את אהבת חייך. אם את סינדרלה או לא, את תמצאי כאן את אביר-חלומותיך.'
האם אריאלה הקליקה את דרכה עד כאן? היא לא זכרה זאת. היא הסתכלה על החלק של "אביר-חלומותיך" בזמן שהמוח שלה היה עדיין תקוע על החלק של 'שמונים ₪'. היא קיוותה שאיבר החשיבה שלה יהיה טרוד כל כך במשפט הזה, שלא ישים לב שהיא לוחצת בחשאי על הכפתור 'שלם'. ואז על הכפתור הבא והבא עד ש-'עכשיו את יכולה לקבל אותו' הופיע על המסך.
המוח שלה בדיוק תפס את התרגיל שהיא שיחקה עם עצמה וצעק עליה מרוב שהוא מתפוצץ בגלל טיפשותה. הלב שלה חזר לפעום. היא הרגישה שלחייה נהיות חמות. “אביר-חלומותיי, הנה אני באה...”
לקח לה עוד שעה ורבע לסיים מילוי כל הטפסים 'המעטים' שהאתר דרש ממנה: 'תכתבי על עצמך, משכורתך, השכלתך. איך את נראית. וכעת, איך את באמת נראית. מה את רוצה בגברים, וגם בנשים (האם האתר עבד על כל האפשרויות במקביל?), מה יותר חשוב לך ומה פחות. האם בכלל משהו חשוב לך ולמה.'
כשהיא סיימה, היא הרגישה את עצמה מרוקנת – אריאלה שפכה את עצמה לתוך השאלונים של האתר שהבטיח שמיים וארץ במציאת בחור המתאים ביותר בשביל כל בחורה. אבל כעת היא הרגישה דאגה, עכשיו היא הייתה אמורה לפגוש גבר שמתאים במיוחד לה. איך זה יהיה?
~*~
זה היה נורא. כן, הוא היה יפה, את זה היא חייבת לתת לו. אבל זה היה הדבר היחידי שהיה טוב בו. בובות יכולות להיות יפות גם הן. אבל לא כל כך משעממות. ובובות לא מסתכלות במראה כל כמה דקות. טוב, אביר-החלומות הזה לא היה מתוך החלומות של אריאלה. אולי מהחלומות של עצמו. כך הוא הצטרף לאחד-עשרה הלא מתאימים שאריאלה פגשה לפניו...
~*~
שמואל היה שונה. היא הבינה זאת מיד מהתחלה כאשר במקום להיפגש על יד הבית שלה, הוא קבע בפאב. ואז, כשהיא הגיעה, החיוך החמוץ שלו הבטיח לה ערב מת, יותר מת מאשר בבית קברות בלילה ללא ירח.
אבל כאשר היא שפכה עליו משקה במענה להצעתו ה-'מלוכלכת' והוא הפסיק להסתכל עליה לזמן מה, היא הרגישה אבודה. היא הייתה בטוחה ששמואל יצעק עליה ויכעס, אבל במקום זאת הוא פתאום השתתק, שם שטר של חמישים שקל על הדלפק ויצא החוצה, בדרך זורק 'שלום' מעבר לכתפו.
מבוכה תקפה אותה והיא הביטה בעיניים מעורפלות על הדלת הנסגרת של הפאב. הוא לא התנהג כפי שהיא הייתה בטוחה שהיה אמור. האיש הזה סיקרן אותה. היא רצה אחריו.
"סליחה שמואל, למה לא צעקת עלי?"
"האם זה היה עוזר? היית שונאת אותי פחות?"
"אבל אינני שונאת אותך.”
"לא? אז איך זה יהיה אם כן תשנאי אותי?" הוא חייך. היא לא הייתה יכולה להתאפק והתחילה לצחוק.
~*~
אהבתם באה כמו רוח מדבר שמרימה אבק חול באוויר, גורמת לאובדן כל חוש המציאות והכיוון. אבל אחרי שענן מאש האהבה התיישב, הם הבינו שביומיים או בשנתיים, שום דבר לא ישתנה. הם הבינו שהכירו אחת את השני מספיק זמן כדי להינשא.
לכן הם טסו ללאס וגאס, ושעתיים אחרי הנחיתה נכנסו לחדר עם אורגן מנגן והתיישבו לחכות לתורם להתחתן.
פתאום טלפון של אריאלה צלצל. שנייה אחרי כן, גם הטלפון של שמואל התחיל לזמזם מנגינה מוכרת כדי לאותת שיש איזה מסר שמשתוקק לצאת לאוויר החדר דרך המכשיר. אבל בדיוק אז, הגיע התור שלהם לבוא קדימה אל מתחת לחופה ושניהם הניחו את הטלפונים שלהם על הספסל בחלקו האחורי של החדר. הם רצו קדימה להפוך לזוג – אריאלה והאביר חלומותיה.
ומאחור, שני הטלפונים עם הפנים אחד כלפי השני קיבלו הודעות כתובות זהות מהאתר של שדכנות אינטרנטית המבוססת על מחקים מדעים, "נא להתעלם מהתשדורת האחרונה שקיבלת. עקב תקלה במחשב, במקום לתת לך קשר בהתאמה 'מרבית' יצא בהתאמה 'מזערית'. כלומר, אין טעם שתיפגשו, כי אתם הכי לא מתאימים. מצטערים על השגיאה. צוות האתר שדואג להאהבה שלכם.”
