להיות מהואב

התאהבתי בה ברגע שראיתי אותה.

עורה הלבן והחלק גרם לי להתרגשות רבה.

הסתכלתי עליה וחשתי את הרצון העז לגעת בה, אפילו אם רק פעם אחת.

וכאשר המגע הגיע, זה היה כל מה שיכולתי לחלום עליו.

המגעים הבאים היו אף יותר מזה, לכן הפסקתי רק לחלום ונגעתי בה בכל הזדמנות.

לא שהיא לא נהנתה מזה.

הם אמרו, שאני לא הבחור החד ביותר בשכונה ושהתנהגותי לא מלוטשת ביותר, אבל היא אהבה אותי כמו שאני.

למעשה, היא העדיפה אותי על כל האחרים.

לפניי היא הייתה בקשר סורר מאוד עם מישהו אחר וזה כמעט שבר אותה.

איתי, היא ידעה, זה לא יכול לקרות.

בכל פעם שהיא הייתה מרשה לי לגעת בה, עשיתי את זה באטיות, כאילו ידי מחליקה מעליה.

עם זאת, יכולתי להיות איתה הרבה יותר כוחני. אהבתי מאוד לקרוע בפראות את כל מה שהיה עליה. אבל היא הייתה רק מצחקקת, כאילו הייתי מדגדג אותה.

הכי אהבתי לשחק ביחד איתה במים.

זרמים צוננים היו מקררים אותי אך מעט, כי יחד עם זאת הם היו שוטפים את מה שלא הספקתי לקרוע מעליה וחושפים את עורה הלבן של הגוף המלכותי שלה.

הייתי עוצר את זרם המים בין ידיי, אחר כך מנהר אותן ונוגע בעדינות בה, בזמן שהיא חייכה אלי.

אחר כך היינו הולכים להתייבש יחד.

קיוויתי שהאהבה שלנו תהיה נצחית, אבל הגורל חשב אחרת – כעבור זמן מה עורה הפסיק להיות לבן וחלק, הופיעו סימני גיל, והיא התחילה להראות רע. יום אחד היא עזבה אותנו.

מישהי אחרת הגיעה במקומה.

גם היא הייתה עם עור עדין, לא לבן, אלה חום בהיר, שוקולד, גופה כאילו מגולף בדייקנות מעץ.

הייתה לה גם, שם למטה, גומה קטנה שמשכה אותי מאוד.

התנגדתי ככל יכולתי כי ידעתי שזה מקום אסור.

ובכל זאת, יום אחד לא נשמרתי והתקרבתי יותר מדי אליה.

לא שמתי לב שנעמדתי במקום חלקלק, התחלקתי וגלשתי פנימה.

פתאום הרגשתי משהו מתכופף ושמעתי קול שכאילו משהו נשבר.

הסתכלתי אחורה וראיתי מה זה היה – חלק מגופי.

זו הייתה השפה שלי.

שפת הלהב – החלק שעימו נהגתי לחתוך.

בלי זה הייתי חסר תועלת, והם פשוט זרקו אותי.

ביושבי בפח האשפה במטבח, ראיתי את קרש החיתוך היפה שלי מתרועעת עם הסכין החדש שהחליף אותי.

אז הבנתי כי החיים זה זבל – אתה יכול לעשות הכול בצורה הטובה ביותר כל הזמן, אבל עם המעידה הראשונה משליחים אותך לפח.

מצד שני פגשתי בנות אחרות כאן – פרוסת לחם מעופש וכמה חתיכות נייר משומש. עבורן הייתי הבחור השנון ביותר בשכונה, כי הן באמת האמינו שמשונן ושנון, זה בעצם אותו דבר.

לכן עכשיו, כשלמדתי שיש חיים אחרי המוות, התחלתי לחתוך את פיסת העיתון המקומט, שפשוט נקרעה מהנאתה להיות איתי. אני עדיין מקווה לפגוש את האהבה הראשונה שלי – את קרש החיתוך היפהפייה מטפלון. אבל עד שזה יקרה, אני אעשה את מה שכל גבר במקומי אמור לעשות – ליהנות מכל רגע.