הוא לא ידע אם לקפוץ או לא

פרק ב'

הוא חזר לביתו בסביבות השעה תשע בלילה, דפנה שאלה לפשר האיחור והוא תרץ זאת , עבודה רבה. דפנה לא חשדה במאומה, הוא היה בעל למופת ואב נפלא. המשיכה כרגיל בהכנת ארוחת הערב המאוחרת רק לו ופנתה לעיסוקיה.

הוא מיהר למקלחת , שם לבדו יכול היה להעלות חיוך של נחת, אחרי שגץ קטן הדליק את חייו.

המים זרמו על גופו ועל כרסו שמזה כמה שנים סירבה להתכווץ, עכשיו הוא הביט על גופו והתבייש, הוא חייב להוריד את הכרס הזו, לא ראה את רגליו מעל הכרס, היה חייב לכופף את גבו עד שהוא זכה לראות את רגליו ומה שביניהם.

בהינף יד הוא לקח את המגבת ועטף את גופו, יצא והביט במראה, הדמות שהשתקפה ממנה לא מצאה חן בעיניו, הוא הבטיח לעצמו שמיום המחרת הוא יתחיל לעשות הליכה מהירה סביב הישוב בכדי לרזות.

הארוחה הייתה מוכנה על השולחן, הוא היה כל כך רעב , חטף ביד אחת פרוסת לחם ותחב אל פיו יחד עם כף מרק, פתאום הוא נזכר שצריך לסלק את הכרס הזו מיד , ואין לאכול ברעבתנות כזו, הוא האט את הקצב וזרק את פרוסת הלחם מידו.

משסיים פנה אל הטלוויזיה שבסלון וישב ליד דפנה, הוא היה מלא חשקים, ובער כמו אבוקה, גרר את דפנה אל חדר השינה, נשא אותה בידיו כמו שהיה בצעירותו, הרעיף נשיקות על כל גופה , אפילו דפנה הרגישה בשינוי ואמרה תוך כדי, מוישיק איזה חיה אתה היום !, הוא , מלא גאווה וסיפוק, אהב אותה כמו בימים ההם.

בבוקר כשנכנס למשרד, הוא ברך את המזכירות בבוקר טוב עם חיוך מצודד, הן הביטו בו בתמיהה קלה, חייכו לעברו וכשסגר הדלת בחדרו, התחילו מתלחששות ביניהן, משהו קרא לבוס , משהו טוב.

כבר באותו שבוע הוא נפגש עם אתי,תחילה בבית קפה קטן מרוחק מהעיר, שם לגמו קפה עם עוגה ומבטיהם דברו.

לאחר מכן הם כבר פנו לחפש מלון דרכים למפגשיהם הבאים.

הוא היה תמיד מגיע ראשון, בודק את החדר,מתקלח ומפזר על גופו מחצית בקבוק בושם , מפזר מעט על הכרית, מניח ורד אדום עליה וכותב לה פתק , לובש את מכנסי הבוקסר הצעירים שלו, במיוחד אחרי שהכרס הצטמקה מעט והוא התחיל לראות את כפות רגליו, גופו העליון חשוף , פניו מגולחים למשעי וליבו פועם בקצב תופי מצעד.

אתי הייתה מגיעה לבושה בשמלת משי דקיקה , ללא חזייה, עם חזה קטן כמו שלה לא הייתה זקוקה לחזייה, כובע רחב שוליים כיסה את פניה הבהירים, משקפיים שחורות על עיניה הכחולות , והיא טופפה בנעלי עקב גבוהים.

מיד בהיכנסה , לאחר טריקת הדלת , היה עוטף אותה בנשיקות , פורם את שמלתה ומחליק ידו על גופה , חופן את שידיה בכף ידו , ובין לבין מחליק מטה את מכנסי הבוקסר המנומרים.

ימים רבים הם העבירו במפגשים כאלה, באותו מלון דרכים, אפילו הפקיד בדלפק הקבלה, היה מכין להם מראש, את אותו החדר וגם את הורד האדום על הכרית, ומוישיק היה דוחף לידי הצעיר שטר של חמישים שקל ואף יותר, כך, הוא חשב, שהדבר ישמר בסוד.

יום אחד כהרגלו, הוא הגיע למלון , התקלח והמתין לאתי. עברה שעה , עברו שעתיים, עברו ארבע שעות , הוא התקשר אליה , היא לא ענתה, שוב התקשר ואין תשובה, סבלנותו פקעה והוא חזר לעבודתו, הוא לא היה מרוכז, מזכירתו שאלה אם הוא מרגיש לא טוב, הוא ענה , קצת חולה, עזב את המשרד וחזר לביתו.

עצוב ומתוח ישב במטבח,כשדפנה שאלה , מה קרה, שוב תירץ את מצב רוחו במתיחות בעבודה.

הימים הראשונים עברו עליו בגעגועים עזים לאתי, את ביתה לא ידע , רק מספר הטלפון שכנראה נחסם. בלית ברירה הוא המשיך בחייו הרגילים, אך את אתי לא שכח מעולם.

המשך יבוא....

רחלי גבאי