אל תבכי ילדה , אל תבכי !
"אך איזה יום יפה" , השיר מתנגן לו ברדיו ואני משילה את שיירי הלילה מעלי ולובשת יום , וכך בעודי נוגסת בפרוסת הלחם המרוחה בריבה מתוקה, אני יוצאת לעבר מכוניתי החונה בחצר.
היום החלטתי לנסוע לרמת גן , לדודתי , ליד ביתה של סבתי עליה השלום.
התנעתי , ובקול חריקה זינקה מכוניתי אל הרחוב הסואן.
בדרך עברתי על פני תחנות אוטובוס רבות, זה כבר שנים שלא נסעתי באוטובוס, מאז שהוצאתי רישיון נהיגה, קניתי רכב לעצמי, כדי שלא אהיה תלויה באף אחד, גם לא באוטובוס.
ראיתי בתחנות אנשים רבים ממתינים לנסיעה, צעירים, ילדים וזקנים, חשבתי בליבי, אני באמת צריכה לקחת את הנכדים לנסיעה באוטובוס, בשבילם זה טיול אחר, כמו למשל רכבת.
הרמזור התחלף לאדום, ואני בלמתי את המכונית ליד תחנת אוטובוס, הפניתי את ראשי כדי לראות מי יושב בתחנה, הייתה שם רק אישה וילדה כבת חמש.
אימא העירה אותי כרגיל בבוקר, קמתי, התלבשתי, הכנתי את ילקוט בית הספר, אכלתי ואבי המתין לי בחוץ עם אופניו.
"אבא אני כבר יוצאת" צעקתי ומיהרתי עם הלחמנייה ביד אחת והילקוט בשנייה ורצתי החוצה.
אבי הקפיץ אותי על הכסא האחורי באופניים ויצאנו לדרך.
אבא כל בוקר מסיע אותי לבית הספר שבמושבה. בצהריים אני חוזרת ברגל עם חברותי.
מחר אימא לוקחת אותי לסבתא שגרה ברמת גן.
הרמזור התחלף לצהוב ואני קוטעת את זיכרונותיי,מורידה את הרגל מהבלם וממשיכה לנסוע, אבל הזיכרונות לא מרפים.
למחרת בבוקר אני הולכת לבית הספר כרגיל וחוזרת עם חברות.
מיד אחרי שהגעתי, אימא התכוננה לנסוע לסבתא, אז כמובן התכוננתי גם אני, תמיד נסעתי עם אימא לסבתא, אני כל כך אוהבת להיות שם, סבתא תמיד נותנת לי לנעול את נעלי הבית שלה שהתאימו מאד לרגליי, סבתא הייתה נמוכה ושמנמנה כך שהנעליים היו "בול עליי".
אימא ואני יצאנו לדרך, הגענו לתחנת האוטובוס של המושבה ונסענו עד תל אביב, משם היינו צריכות לקחת עוד אוטובוס לרמת גן.
התחנה הייתה מלאה באנשים שנדחפו ודחפו עם מרפקיהם אחד את השני וגם החזיקו את הדלת שהנהג לא יוכל לסגור אותה.
אימא ואני היינו אחרונות, אימא רצתה גם להידחף והושיטה את ידה אל תוך האוטובוס לעבר הדלת, פתאום הדלת נסגרה על ידה של אימא , והיא לא יכלה להוציא את היד, היא נשארה תקועה בין הדלת למשקוף ואני ואימא מחוץ לאוטובוס.
שוב הגעתי לרמזור אדום ועצרתי.
המשכתי להיזכר ברגע המבהיל עד מוות.
אני כילדה קטנה שלא רוצה לאבד את אימא ואין בידי לעשות דבר.
"אימא , אימא תוציאי את היד" חזרתי ואמרתי עשרות פעמים, אימא הנהנה בראשה ולא עשתה מאומה, רק מדי פעם לחשה "יהיה בסדר, אל תדאגי".
האנשים שישבו למעלה באוטובוס כנראה לא הבחינו בחלק ידה המושטת למטה, בתחתית המדרגה האחרונה.
ליבי ניבא רעות, והמחשבות התחילו להתרוצץ במוחי, אם האוטובוס ייסע ,חלילה, והוא ימשוך את אימא אחריו בכביש, אימא תמות ולא תהיה לי אימא, אוי לי , מה אני יכולה לעשות, אני שואלת את עצמי, וקולות של גניחה חלשה יוצאות מגרוני, מי יעזור לי, אולי בכל זאת אימא תחשוב על משהו, והיא מרגיעה אותי,"יהיה בסדר, תכף הוא יפתח את הדלת ואני אוציא את היד", אבל אני מבינה שיעברו כמה דקות עד שהנהג ייקח כסף מהאנשים שעלו ומיד יתחיל לנסוע. אוי לי, אני רוצה את אימא שלי שלמה שתיסע איתי לסבתא.
בתוך ערפל של דמעות ראיתי אור צהוב ואחר כך ירוק.
התחלתי לנסוע, לידי הייתה קופסת טישו, תלשתי אחד וניגבתי את הדמעות מעיניי. הרגע חזר אליי בכל עוצמתו למרות שאימא כבר אין לי.
אבל אימי היא בתוכי תהיה כל חיי.
אותן עשר דקות אולי, היו בשבילי, נצח. ידה של אימא הייתה תלויה ומהודקת בדלת האוטובוס ואין מציל ואין שומע.
פתאום מישהו באוטובוס צעק לנהג" תראה יש פה יד של אישה, תפתח מהר את הדלת !", ובאמת הנהג שיחרר את ידה של אימא והיא גם וויתרה על האוטובוס הזה, והמשכנו לחכות לאוטובוס הבא שיגיע בעוד שעה.
אבל אני כל כך שמחתי, חיבקתי את אימא חזק, חזק שלא תברח לי יותר.
צחוק של שמחה השתחרר מגרוני, הגברתי את המוסיקה ברדיו ושרתי איתו, ברקע היה השיר "אל תבכי ילדה, אל תבכי", איך בדיוק כשאני זקוקה לו, הוא מתנגן.
רחלי גבאי
