הטבעת

הטבעת

שנים עברו ואני עדיין חשה את אותו הרגע הדומה לסכין הננעץ בבשרי.

ועדיין מסרבת למחוק את אותה תחושה של ספק נקמה, ספק גבורה.

פגשתיה לעת ערב, ברחוב הראשי, ליד חנות הצילום של אביה.

"היי שוש, מה שלומך, שנים שלא ראיתי אותך"

טוב, אני מתגוררת בחו"ל ובאתי לביקור"

"יופי, התחתנת ?"

"לא , עדיין לא"

"באת לבקר את ההורים?"

האוויר קפא בינינו על אף פניה הסמוקות.  הבטתי ישירות בעיניה, אולי קיוויתי לפתוח את האטימות שבהן ולנבור בבור העמוק שנפער בינינו, אך לשווא, השיחה הייתה קצרה והסתיימה במילות נימוס של פרידה.

המשכתי לצעוד, הזיכרון חזר אליי.

אותו יום היה יום לימודים רגיל  בכתה ט, בבית ספר התיכון בעירי שאז הייתה רק מושבה קטנה. 

המורה לכימיה שרבטה על הלוח נוסחאות של מולקולות ועוד אמרות חשובות, שוש ואני ישבנו זו לצד זו והקשבנו למורה. בעודי מביטה בספר ובלוח פנתה אלי חברתי.

"איזה טבעת יפה יש לך"

"כן אבא שלי קנה לי ליום ההולדת .

"אני יכולה למדוד אותה?"

הושטתי לה את הטבעת והמשכתי להעתיק מהלוח את הנוסחאות .השיעור הגיע לסיומו, בעודי מכניסה את המחברות לילקוט , נזכרתי בטבעת, פניתי אל שושי ושאלתי,

"שושי איפה הטבעת ?"

" אולי הפלת אותה. אני החזרתי לך אותה"

התחלתי לחפש מתחת לשולחן ובין המחברות ולא מצאתי את הטבעת. עיני מלאו דמעות ,חנקתי את הצעקה שבקשה לפרוץ מגרוני.

שושי הלכה לביתה ואני יצאתי בפנים נפולות, איבדתי את הטבעת שאבי קנה לי . טבעת כסף שעליה מוטבע כד שמן קטן. כל כך אהבתי את הטבעת. תמיד ענדתי אותה ובליבי הודיתי לאבי על מתנה זו.

לא סיפרתי לאבא על האבדה.

הימים חלפו ובאחת השבתות הזמנתי את חברותיי לביתי, גם שושי הצטרפה.

התכנסנו בחדרי , אמא כיבדה אותנו במטעמים ורוחנו הייתה טובה עלינו. שושי ישבה מולי, שערה הבלונדיני כצבעו של אפרוח תמים היה מונח על כתפיה ,עיניה התכולות בלטו מתחת לריסים חסרי צבע, היא ישבה דוממת שלא כתמיד.

בעוד חברותיי משוחחות קלטה עיני את הטבעת על אצבעה, רעדתי בכל גופי, עיניי השירו מבט אל תוך עיניה ואמרתי.

"אוי שושי תראי את הטבעת"

באי רצון הושיטה לי את ידה, הבטתי בטבעת ובחנתי אותה, זאת הייתה הטבעת שלי עם הכד. ,בתוך החריצים היו שאריות של חימר משיעור מלאכה.

"מאיפה יש לך את הטבעת הזו" שאלתי מתוך סקרנות.

"קנו לי אותה" ענתה בעיניים מושפלות.

"בדיוק כזאת טבעת הייתה לי, אבא שלי קנה לי ליום ההולדת "

אמרתי, ולא הוספתי דבר. פניה הבהירות האדימו כתפוז דם. היא נעה וזעה במקומה ,ולא מצאה מנוח, לבסוף אמרה.

"אני צריכה לחזור הביתה, אני לא מרגישה טוב"

קמה והלכה לביתה. ואני לא הלבנתי את פניה ברבים, נשכתי את שפתיי , והמשכתי לשוחח עם חברותיי.

רחלי גבאי