כל יום שלישי האחרון בחודש העיירה כולה היתה מתכנסת בשולי העיירה הפונים ליער. ילדים היו משחקים בין המבוגרים העומדים, וכולם נושאים עיניים אל השביל העולה דרך היער אל ההר. לפתע הייתה מתחילה המולה, ושביל היה נפתח בין תושבי העיר כדי לתת לו לעבור.
אדם זקן, כפוף ואפור, ראשו מוסתר תחת כובע רחב שוליים, בגדיו מטולאים ומרופטים והוא מוביל חמור קטן, עייף ומרופט ממש כמוהו, מופיע בשביל היוצא מתוך היער ומתהלך לאיטו לכיוון העיירה. כשהוא מגיע אל העיר, הוא אומר שלום לבבי לכל אחד מתושבי העיר שיצא לקראתו להמתין, לוחץ יד חמימה ונותן לכל אחד מטבע כסף.
כמובן שרעי הלב שיביטו במחזה יגידו שהסיבה היחידה שאנשי העיר יוצאים לקראת הזקן המרופט היא לא הדאגה לשלומו אלא מטבעות הכסף שהוא מחלק, אך טובי הלב יגידו שזוהי הוכחה שהדאגה לזולת עדיין לא מתה - אפילו בעיירה מרוחקת כמו זו.
לאחר שכל מקדמי הפנים לחצו את ידו של הזקן וקיבלו את מטבע הכסף שלהם, חוזרים אנשי העיר לעיסוקיהם והזקן מתחיל בסיבוב הקבוע שלו; הוא מוכר לנפח מגוון מוזר של חתיכות מתכת מוזרות, ועם הכסף שקיבל הוא מסתובב בין שאר חנויות העיר - קונה שני שקי תפוחי אדמה אצל מר וילומן, שק בצל וחביונת בירה בפאב של גברת ריונה, כמה חבלים וגרזן קטן בחנות של מר איריבוס, ולבסוף יושב ליהנות מפשטידת בשר וכוס בירה על שולי המזרקה הקטנה שבכיכר העיר. לאחר שהוא מסיים לאכול הוא קם, מתנער ומתמתח, מעמיס את חמורו הכחוש ויוצא חזרה לכיוון היער - הפעם ללא ליווי, למעט הילדים הקטנים שרוקדים סביבו בעוד הוא שר איתם את שירי הילדים הישנים והידועים עד שהוא יוצא מהעיירה.
אלא שהחודש משהו רע כנראה קרה, מכיוון שיום שלישי האחרון בחודש הגיע - אך הזקן לא הגיע. אנשי העיירה, שהתקבצו כרגיל במקום הקבוע, חיכו עד אחרי הצהריים המאוחרים, אך נאלצו לשוב לבתיהם בידיים ריקות עם רדת השמש. למחרת, רק כמה אנשים שגם ככה לא היו להם עיסוקים רבים באותו היום עמדו וחיכו לו בשולי העיר, אך לקראת הצהריים כבר לא נותר שם איש. באותו הערב - וגם בכמה ערבים שלאחר מכן - נושא השיחה היה הזקן שלא הגיע. הדעה הכללית הייתה שמישהו צריך ללכת לברר אם הזקן בסדר, או האם הוא זקוק לעזרה - אך לא נמצא אותו "מישהו" שיעזוב את עיסוקיו וילך לחפש את מיקומה המדויק של הבקתה המבודדת בה התגורר הזקן הערירי.
רק לאחר יותר משבוע יצאה בסופו של דבר משלחת של כמה מתושבי העיר אל הבקתה, ורק יומיים לאחר מכן מצאו את הבקתה - ומה שמצאו שם נחקק בזיכרונם לנצח.
דלת הבקתה היתה פתוחה, ועלי הסתיו מילאו את רצפת החדר. למרגלות מראה גדולה ושבורה נמצאה גופתו של הזקן, שבורה ומכוסה דם. טביעות רגליים גדולות, בעלות שלוש ציפורניים חדות כל כך שחרצו את רצפת העץ, נראו בבירור בשלולית הדם, ונראות כצועדות לכיוון היציאה מהבקתה - למרות שלא נראו עוקבות המובילות אל המראה השבורה כלל. עשרות פריטים מוזרים - משעוני קוקיה ובקבוקוני מתכת ועד ציורי נוף מוזרים ופיסלונים - נמצאו על כל מדף ומילאו כל מגירה. חלק מהפריטים היו רגילים למראה, אך חלקם העבירו צמרמורת של ממש בכל מי שהביט בהם.
אנשי המשלחת קברו את הזקן בחצר הבקתה, וניסו לאטום אותה ככל שיכלו, אך כל מסמר שדפקו בדלת הבקתה ממש קפץ החוצה מהקרשים - והדלת נפתחה לרווחה שוב. אנשי המשלחת היו אובדי עצות, עד שאחד מהם התנדב להישאר ולשמור על הבקתה עד שימצאו פיתרון. שאר אנשי המשלחת שבו לעיירה ושלחו מכתבים לכל יודעי המיסתורין ששמעו עליהם בעיר הגדולה ואפילו במדינות נוספות, אך לא שמעו מהם תשובות ולאט לאט - נשכח העניין כולו. ככה זה, עניינים נשכחים ועניינים חדשים תופסים את מקומם בדעת הקהל.
אך אותו המתנדב - שעם הזמן נשכח שמו- ביום השלישי האחרון של כל חודש, הגיע אל העיר - לבוש סחבות, מושך אחריו חמור מרוט ממש כמוהו, והוא מחלק מטבעות כסף מוזרים לכל מי שבא לקבל את פניו. הוא לא סיפר מה הוא עושה בבקתה, מה היה היצור שיצא מהמראה או מהם אותם חפצים מוזרים שמילאו כל פינה בבקתה. הוא מכר לנפח כמה פיסות מתכת מוזרות, קנה כמה שקי תפוחי אדמה, בצל וחביונת בירה, וישב לאכול פשטידת בשר בשתיקה על שולי המזרקה בכיכר העיר. כשסיים, התנער והתמתח, העמיס את חמורו הקטן ויצא שוב, ללא מילים, לכיוון הבקתה הקטנה ביער...
