רב חובל

כשאבד חוש האהבה שבאוויר,
שלחתי כיסופיי בתוך לב שביר,
אל ספינת שחורת מפרש.

הגל טרם נשבר והפך אינסופי,
כשערמתי כאביי שנחו על כתפי,
אשר טמנה בחובה מקדש.

ואני כמו רב חובל,
אנווט אותנו אל האור.
הכל יירגע כמו המים,
הכל יעבור.
אז הרשי לי לפרוש את ידייך,
ולהניח בהן משאלה.
כי אני מרגיש כאבוד בלעדייך,
המחכה לנחלה.

קולך הבוקע מן הסלעים,
מפיח בלבי החדש סימני חיים,
ועוצר את הזמן.

חוש האהבה שוב שוטף את האוויר,
מתפזר לכל עבר בין נופי העיר,
וצובע מפרשי הספינות בלבן.