היום חזרתי הביתה יותר מאוחר מהרגיל. בדרך כלל אני מגיע בערך בארבע, אבל היום כבר היה ערב, כאשר נכנסתי דרך פתח הכניסה של ביתי. מה לעשות, כל סוף שנה אני עובד עד מאוחר, כי חייבים לספור את כל המלאי שנשאר.
דּוֹרָה הסתכלה עלי בצורה מוזרה ונפנפה לי שאכנס פנימה. ניסיתי לחבקה, אך היא ברחה למטבח. הלכתי לראות את הילדים – כרגיל הם שיחקו עם קונכיות צבעוניות. מַרְק ניסה להרכיב מהן מכונית מרוץ ולְילְי צבעה אותן. הם נופפו לי לשלום והמשיכו בעבודתם. ילדים כל כך חמודים. הסתכלתי עליהם ארוכות ולבי נמס לגמרי – אני אוהב אותם עד בלי סוף.
המשכתי לחשוב על מרק ולילי, אבל גם מחשבות אחרות חדרו לראשי. אחת מהן הייתה, שההורים שלי מגיעים הלילה לארוחה חגיגית. בלי רצון הלכתי 'להפתיע' את דּוֹרָה בקשר לזה. לא שהשנה זה היה שונה, אך כל פעם היא הייתה מלאה תקווה שהפעם הם ישכחו את קיום החג, או לפחות ישכחו היכן אנו גרים. כמה שהיא יכולה להיות לבבית, דורה שלי!
היא הייתה מופתעת. ועוד איך. היא ממש התחילה להתרתח בצורה לא יפה. זה היה נדיר שדורה תשתמש ביותר מאשר רק מילים כדי להראות לי עד כמה היא מאוכזבת בי. אבל היום היה אחד מהמקרים הלא שכיחים של התנהגות חוצת גבולות של המילים. כאשר הודעתי 'המפתיעה' תפסה אותה, היא שטפה צלחות וכלים אחרים – לא הבנתי בדיוק מה, כי היא העיפה אותם כל כך חזק שלולא הייתי מוריד את הראש, הכלים היו עושים זאת במקומי. אני שונא להיות המטרה במטווח הקליעה שלה, לכן סגרתי במהירות את דלת המטבח מאחוריי והמשכתי להרגיע את דורה דרך החריץ מתחת לדלת.
לקח לי עשר דקות להרגיע אותה. עוד עשר דקות הייתי צריך לשכנע אותה שהיא תבשל ארוחה עד שהיא הסכימה ולקחה ספר בישול ממדף מעל המקרר.
"דורה, השתגעת לגמרי? את מתכוונת להכין מטבח יפני להורים שלי?"
"תירגע, יש סושי גם ללא דגים. אני אראה לך."
היא התחילה לעלעל בספר, מחפשת תמונה מתאימה. אבל בכל זאת החלטתי שעדיף שאלך לחנות השכונתית לקנות משהו אחר עבור הארוחה החגיגית.
בדרכי לשם ראיתי חבר'ה משחקים כדור בפרק, לכן עצרתי לראות מי ינצח. עם התערבות של אחת לשלוש, רציתי לראות את הסיום בעיניי, במקום לשמוע מחר מיחיאל. הוא כבר עבד עליי פעם או פעמיים. לא רציתי שכעת זו תהיה הפעם השלישית. לכן נשארתי. ועקבתי אחרי המשחק.
כמה שהייתי רוצה שזה לא היה קורה. כלומר, הייתי יכול סתם לשבת ולא להסתכל במלוא תשומת לבי על הנעשה. אולי במקרה זה לא הייתי שם לזה לב. מי יודע...
אבל קרה מה שקרה, הסתכלתי בתשומת לב מלאה על השחקנים ופתאום ראיתי צל. או לפחות משהו שנראה כצל. זה נראה קצת יותר כהה מאשר חלקים אחרים של הפרק. ראיתי עץ מתחיל לרעוד ואז בנימין זרק את הכדור בכיווני. עקבתי אחריו בזמן שהוא התגלגל אליי ולא שמתי לב שבנימין נעלם. הנה, הוא שיחק כדור בפרק. אבל רגע אחר-כך, הוא כבר לא היה שם. הדבר הכי מוזר היה שרק אני שמתי לב לכול זה. לכן הלכתי לבדוק מה קרה.
הגעתי קרוב למקום בו ראיתי אותו בפעם האחרונה – ליד העץ הרועד. הוא היה מוזר. נגעתי בו כדי להבין במה בדיוק הוא שונה. הוא רעד כפי שלא תיארתי שעץ כלשהו יכול לרעוד. הייתי כל כך מסוקרן, שנכנסתי בין ענפיו ואז... אני לא יודע איך להסביר זאת – איזה כוח בלתי מובן משך אותי למעלה. כל הזמן למעלה ולמעלה עד שפתאום הרגשתי שאני לא יכול לנשום והתעלפתי.
פתחתי את עיניי והבטתי מסביבי – הייתי בסירה גדולה, בנימין שכב על-ידי. מסביבנו ראיתי הרבה דגים. הסתכלתי על החבר שלי, אבל ראיתי שאין לו שום מושג היכן אנו נמצאים, או למה בכלל אנחנו כאן. הבנתי שהוא כל כך מודאג מהמצב, שהיה לו קשה לנשום. ניסיתי לחייך אליו, אך לא הצלחתי. פתאום הבנתי איפה אנחנו – כל הסיפורים הנוראים אודות האלו, שהתנהגו לא בסדר ולכן לא הלכו לשמיים, אלא הגיעו למקום של חום אין-סופי, כל הסיפורים האלו התחילו לקבל משמעות חדשה בראשי.
~~~
מחשבתי האחרונה הייתה – 'לאכול או להיאכל – זאת שאלה.'
אחרי עשר דקות הובלתי בכבוד רב בלוית ירקות מאודים ותפוח אדמה אפוי לאולם הראשי. הניחו אותנו לפני האישה שלגמה יין אדום. היא הסתכלה עלינו, נברה עם מזלג בתוך תפוח אדמה, תקעה אותו גם בי, אך לבסוף דחפה את הצלחת הצידה, אמרה למלצר שהיא כבר שבעה וביקשה חשבון. במסעדת "הדג המאושר" אף פעם לא מחזרו את המנות, גם אם הן היו כמעט לא נגועות – הכול הלך לפח. לכן אפשר להגיד שאדון שייקספיר טעה, כאשר חשב שיש רק שתי ברירות - לאכול או להיאכל. מתברר שישנה גם אפשרות נוספת – לגמור בפח אשפה.
למה זה בכלל חשוב? הרי בכל זאת חיי נגמרו, אז מה זה משנה איך?
אמת, החיים תמו, זה נכון, אבל כמה שזה מסריח!
