סיפור קצר: הלב נירגע

אין על ההומור שלך!

כְּשֶׁאוֹתוֹ עָזְבָה לַאֲנָחוֹת

תְּחִלָּה חָשׁ הוּא מוּעָקָה

וּלְאַחַר כַּמָּה שָׁבוּעוֹת

מָצָא אֶת תַּחֲלִיף בְּצוּרַת בֻּבָּה

שֶׁעִם הַזְּמַן הָפְכָה

בְּדִמְיוֹנוֹ אָז לָאִשָּׁה

וְזֶה מַמָּשׁ כְּבָר לֹא מַפְתִּיעַ

אִם כּוֹס קָפֶה הִגִּישׁ

הוּא לָהּ

הַיְשֵׁר אֶל הַמִּטָּה.

מקסים צביקה השיר שכתבת בו אין גבול לכושר היצירתיות של האדם.

חוש ההומור הבריטי שלך ראוי לציון מיוחד.

שבוע טוב ומבורך

שמוליק

שואל הוא את הבובה. אוי, זה כואב ומכאיב. אך יחד עם זאת, חיוך קטן... כי ההומור שלך זה משהו בלתי רגיל. 

אחרי שעזבה 

אחרי שהתרגל למצב של האין 

הוא גייס את ההומור שלו

ויכול היה לחייך לעממו, להציע קפה 

כמו פעם

כשהיא הייתה לצדו

ולהמשיך הלאה.

סיפור נוגע ללב וכל כך אנושי 

.

סיפור קצר על עזובה יותר מאשר על עזיבה, 

ועל זקן וזִקְנָתוֹ. אולי לא רק זִקְנָה שלו. 

האירוניה - שלךָ. לגמרי. גם הלעג המריר. 

תודה רבה-רבה, צביקה יקר מאוד. 

רבקה

---

אך מצד שני מבטא את תחושת הבדידות הכואבת