חֶבֶר הַמֻּשְׁבָּעִים פָּסַק / שִינָה
פרק א' - מְיַבֶּשֶׁת לְיַבֶּשֶׁת
חבר המושבעים מנה כעשרים איש , גברים ונשים גם יחד. היו שם שתי סבתות, שתי נשים בגיל העמידה, חמישה גברים בתחילת שנות החמישים שלהם , ארבעה בחורים צעירים , שלוש בחורות והשאר גברים נכים.
השופט היה עטור גלימה שחורה ארוכה , לראשו פאה לבנה מיוחדת למעמד זה. בהיכנסו לאולם קרא הקרוז לקהל לעמוד , כולם עמדו חוץ מהנכים, ולאחר שישב , הותר לכולם לשבת.
הנדון היה בחור צעיר , מרשים למדי, שיערו שחור , עיניו מלוכסנות , גון פניו שזוף, אפו קטן ושפתיו ממלמלות כעין תפילה כלשהיא.
סנגורו צמוד אליו , מעלעל בדפים רבים ומציין בעט פשוטה הערות.
באולם היה קהל מועט , חברים רבים לא היו , גם משפחה איין.
יוּ נולד למשפחה ענייה בסין , אביו היה סבל בנמל ואמו עבדה בשדות.
ילדותו הייתה קשה ואוכל רב לא בא אל פיו. בהגיעו לגיל שמונה עשרה , ביקשו אביו לצאת לעולם הגדול , לעבוד שם ולשלוח כסף הביתה על מנת שיוכלו לחיות טוב יותר מאשר חיי רעב.
יו החליט להגר לאמריקה הגדולה כמו שכולם קראו לארצות הברית, ולחפש שם עבודה . הוא ארז מזוודה קטנה , תמונה אחת של משפחתו ואת הכסף שחסכו לנסיעה זו, ויצא לדרך.
באונית המשא שעגנה בנמל , מצא לו מקום קטן תחת המדרגות שהובילו אל הקומה השנייה , פרש שמיכה ישנה ושכב עליה .לאחר כמה דקות , ראה אותו מלח אחד והתעכב לידו, "יהיה לך קר פה " אמר "בוא , תשכב בפנים , במעבר, יהיה לך יותר חם ", בפנים התרוצצו מלחים וסבלים עם ארגזים וגם כמה סינים קטנים כמוהו שמצאו להם פינה חמה. לאחר שהאנייה סיימה להעמיס את כל הסחורה הרימה עוגן והתחילה במסע. הדרך ארכה ימים רבים כשמדי פעם האוניה עגנה ופרקה סחורה, בכל פעם שקרבה אל יבשה היא צפרה בקולי קולות כך שכולם התעוררו ועמדו על רגליהם בכדי לראות לאן הגיעו. כך היה כשקרבו אל היבשת הנכספת של יו. באופק נראה פסל החרות המתנוסס לגובה רב ,מלא עוצמה ,הוד והדר, הזר לראשו משווה לו ארשת אלוהית. לבו של יו החל פועם בחוזקה ועיניו מלאו דמעות, הנה עוד מעט ויגיע, לא משנה מה תהיה העבודה , איפה יהיו המגורים אבל כסף יהיה. האוניה קרבה אל החוף , השליכה עוגן וקהל רב זרם במורד המדרגות אל המזח.
יו עמד לרגע , שאף אוויר רב אל ריאותיו , נגב הדמעות ויצא לחפש את עתידו.
הקור בחוץ היה עז ,מעיל לא היה לו ורק השמיכה שהייתה ברשותו עטפה את גופו הדק. לאחר כמה צעדים ראה הרבה אנשים בהירי עור תכולי עיניים ושיער ראשם בגווני הצהוב, הוא הרגיש כאילו הגיע אל מלכות שמיים ואלו הם המלאכים הטובים שבאו לעזור לו. לפתע ניגשה אליו אחת המלאכיות וסימנה לו בידה לבוא איתה .הם הלכו לעבר רכב מסחרי שהיו בו כבר כמה אנשים שנראו עניים כמוהו . מהגרים, כולם מהגרים , מחפשים עתיד טוב יותר ממה שהיה להם בבית. המלאכית עזרה לו לעלות אל הרכב הגדול. הוא ישב מכווץ , מעט חושש מהבאות מעט שמח.
הרכב עצר ליש בית גדול בעל שלש קומות , חצר גדולה ומטופחת, ובפתח החצר המתין להם גבר גבוה בעל ארשת פנים רצינית, ומראהו כמראה רב מלאכים.
כל הזרים הופנו אל מבנה בחצר, שם היו מסודרות מיטות מסביב לקירות החדר, ליד כל מיטה הייתה מונחת שידה קטנה ועליה מנורת לילה קטנה.
הם התמקמו במקומותיהם ושוחררו לנוח. יו הביט סביבו וראה , עשרה סינים מכווצים כמוהו , בתנוחה כמעט עוברית, עיניהם מתרוצצות בחוריהן מבקשות לנחות על מצע רך , להפיג מעט את התרגשותם. הוא לא דיבר איתם. כעבור כמה דקות הם קיבלו כריכים להשביע את רעבונם, חלקם ישבו ובהו, חלקם פתחו בשיחה עם היושבים לצידם , וחלקם שכבו לישון. הוא בחר בשינה.
הסנגור התקדם לעבר במת השופט , רכן לעברו , לחש באוזנו כמה דברים, וחזר למקומו. השופט הרים את עיניו ואמר "הדיון נדחה לשבוע הבא", הקרוז נעל את המשפט והאולם התרוקן ברגע. האזיקים על רגלי הנאשם הכבידו את הליכתו, הסוהר משך אותו כסוס אל האורווה, הוא דדה בעיניים מושפלות אל עבר תאו, מעט אורז ומרק המתינו לו על הרצפה המטונפת, שתי פרוסות לחם ומכתב.
יו התחיל לעבוד בבית החרושת של רב המלאכים בתור סבל, אף שהעבודה הייתה קשה , שמח לקבל בכל סוף חודש את הניירות הירוקים האלה אל ידיו, ולשלוח במהירות חלק אל הוריו שמעבר ליבשת זו.
מסירות ונאמנות היו הדבר החשוב ביותר בעבודתו,הוא תמיד התייצב לעבודה ראשון, והיה יוצא אחרון. בחדרו על השידה שליד מיטתו סידר את תמונות משפחתו והיה מביט בהם ומתגעגע . את רוב הערבים היה מבלה בחדרו אבל לפעמים היו יוצאים הוא ושני חבריו לחדר לבלות קצת בעיר. עברו ימים ורב המלאכים שהיה מרוצה מאד מיו קידם אותו להיות אחראי על כל העובדים במפעל.
הוא פשט את בגדי הסבל ולבש מקטורן וחולצות משובחות , ודמותו לבשה ארשת מלאכית . את חדר האוכל של הסבלים החליף לטובת חדר האוכל של המעבידים. שמחתו נסקה לגובה אך הוא תמיד ידע מאין בא.
יום אחד כשישב בחדר האוכל , נכנסה המלאכית הצעירה של רב המלאכים וחפשה את יו, ניגשה אליו ואמרה "אבא ביקש שתעסיק אותי בזמן הפגרה שלי , בעבודה מעניינת". עיני התכלת שלה הביטו בו והמיסו את נשמתו, ליבו התכווץ והזרים דם רב אל פניו. הוא הוציא את ממחטתו וניגב את הזיעה מעל מצחו,פלג גופו התחתון התקשה ונלחץ בתוך מכנסי החליפה שלו. גופו זז בחוסר מנוחה על מושבו, והמילים שיצאו מגרונו היו מקוטעות.
היא עמדה מולו בגופה השברירי בתנוחה מפתה , שפתיה המשוחות בצבע אדום לוהט פסוקות לרווחה וידיה משחקות בשערה הבלונד והמתולתל.
עיניו של יו הושפלו ועלו לסירוגין עד שמצא את המילים המתאימות לומר למדונה כזאת.
" א א א בסדר גמור" אמר כמעט בלחישה.
החיצים שדקרו את ליבו השאירו ארס מתוק בתוך חוריהן, והוא הכתיר את לורה כעוזרתו הראשית, כך שכל משך הפגרה שהיא נמשכת על פני שלושה חודשים, היא תהיה צמודה אליו. היא ישבה במשרד וסידרה לו את כל הניירת והוא היה נכנס מדי פעם בודק , משנה, עוזר והיא הייתה שולחת מבטי אהבה אליו. יו לא ידע את נפשו אך גם לא היה בטוח למעשה אפילו לא האמין שבת המלאכים בכלל רוצה בקרבתו , תמיד חמק החוצה במהירות כדי לא להתייסר באהבה ולא להיכשל בעבודה , חס וחלילה.
לורה לא חשבה כך, היא בחיזורים, כשהיה שואל אותה " היו לי טלפונים עד כה?", הייתה קמה ממקומה ניגשת אליו ועל שפתיה חיוך מפתה , מתכופפת לעברו ושמלתה החשופה מציגה לראווה זוג שדיים העומדים להישפך החוצה ישר על שולחנו של יו ורק לאחר מכן מוסרת לו רשימת טלפונים בכתב ידה , בתחתית הדף הייתה מציירת שני לבבות.
יו היה מודה לה , מסמיק ולא אומר מלה. למה בחרה בי ?, היה חושב בלבו, ואולי היא רוצה לבחון אותי , או אולי באמת התאהבה בי, אבל היא מלאכית ואני סיני מלוכסן עיניים נמוך קומה בכלל לא דמות מלאכית אז מה התשובה ?, כך כל לילה במיטתו ניסה למצוא תשובה ואיין.
בוקר אחד כשנכנס למשרד , היא לא הייתה שם, הוא תהה , אולי בגללו ואולי היא חולה , חשב רגע והחליט שהוא חייב לשאול לשלומה. אזר אומץ ונקש על דלת רב המלאכים, "יבוא !", שמע את קולו עונה לנקישה, יו פתח את הדלת בעדינות , "כנס , למה אתה עומד בפתח?", אמר בחיוך קל, יו פסע כמה פסיעות קדימה אבל לא התקרב מדי.
"רציתי לשאול לשלום בתך כיוון שאני לא ראיתי אותה הבוקר מגיעה לעבודה", רב המלאכים חייך חיוך רחב ומלא הנאה, "היא קצת ישנה היום, לא תגיע לעבודה, אולי מחר", יו התבייש להמשיך ולשאול , הסתפק בתשובה זו , הודה לו ויצא.
למחרת היא הגיעה יפה כתמיד , נלהבת ומחזרת, הכינה לו קפה וישבה לשתות איתו, "שמעתי ששאלת לשלומי אתמול !" אמרה, וידה ליטפה את פניו, יו נרתע לאחור, "אל תדאג אני לא אומר לאבא, וחוץ מזה , אני רוצה להזמין אותך למסיבת יום ההולדת שלי שתהיה ביום ראשון" . הוא התכווץ בכיסאו , לבו האט את קצב פעימותיו, ופניו החווירו. "אתה חייב לבוא , אין תירוצים, אני אחכה לך !", הביטה בו מבט חודר סבה לאחור ויצאה. המום מהפניה הישירה אליו , אובד עצות ישב שעה ארוכה בלי לדעת מאיין יבוא עזרו.
כל הדרך הביתה , רעדו רגליו על דוושת הדלק במכונית, כן גם מכונית משלו נתן לו רב המלאכים, והוא , האם יוכל לסרב למלאכית הקטנה הזו. יו נכנס לחדרו החדש שבקומה העליונה במבנה השני בחצר. פניו היו נפולות , חברו לחדר ,צין, הרגיש מיד שיש ליו בעיה כלשהיא. " מה קרה , פיטרו אותך ?", "לא" אמר יו, "אז מה קרה " לחץ צין, " יש לי בעיה רצינית, צין, אני לא יודע מה לעשות", יו סיפר לצין את התלבטותו ,בכובד ראש ישבו שניהם והגיעו למסקנה שיו לא יוכל לאכזב את המלאכית הקטנה.
המיטה הייתה קרה, הוא שכב על גבו הביט בתקרה ומחשבותיו נדדו לעבר העתיד. בדמיונו ראה את לורה לבושה בשמלת כלה לבנה , הינומה לראשה ושובל ארוך, ארוך משתרך מאחריה, שתי פיות קטנות אוחזות בשובל כשלראשן זרי פרחים קטנים והן צועדות בקצב, הוא בחליפת חתן שחורה ועניבת פרפר לצווארו, אוחז בידה של המלאכית . קהל רב באולם , מחרישים, לבושים חג מביטים בזוג הפוסע בתוך גליל נהרה החודרת מבעד לפתח עגול בגג הכנסייה הגבוהה.והנהרה נעה איתם אינצ' אחר אינצ' עד הגיעם אל במת הכומר ואז הם נשאבים בתוך הנהרה למעלה דרך הפתח בגג ו... "יו, כבה את האור ולך לישון !" קורא קול לידו. מחשבותיו ניתקו ,קצב נשימותיו נחלש וחום גופו ירד. הוא כיבה את האור, התכרבל בשמיכה וניסה להירדם.
דלת הברזל נסגרה אחריו, התא היה אפלולי רק קרן אור דקה חדרה מבעד לפשפש הקטן שלמעלה. קרן אור רכה של ירח רחום. הוא משך את רגליו למרכז החדר ,זרק את ישבנו על הרצפה וניסה ללגום מהמרק. המעטפה לידו הייתה מבוילת וחתומה. עיניו נחו על כתב היד המסולסל שעל המעטפה, כתב יד שהכיר, הוא נשאר קפוא , לא פתח את המכתב.
הבוקר הפציע , שמש של חורף ניסתה לפלס דרכה בין עננים אפורים שאיימו להרטיב העיר בעוד זמן קצר. אך השמש של הבוקר הזה חייכה לעברו כבציור ילדים. היום יש יום הולדת למלאכית, והוא צריך לקנות לה מתנה, מה יקנה לה מתנה ?. ראשו של יו היה כבד ממחשבות, הרי היא מלאכית ויש לה הכול , אז מה יקנה לה ? .
בסיום יום עבודה עמוס, הוא מיהר אל העיר לחפש משהו מקורי שירמוז רמז דק על אהבתו אליה.
בחוץ ירד גשם ובין גושי הבניינים הגבוהים התרוצצו אנשים רבים, כולם לבושים במעילים ארוכים וכובעים , מטריות שחורות סוככו על ראשיהם.
יו מיהר לעבר חנות התמרוקים הגדולה שברחוב, שתי דיילות חינניות קידמו את פניו. "אפשר לעזור לך , אדוני ?", "כן, אני מחפש בושם מסוים אבל אינני יודע את שמו", הדיילות בישמו אותו בעשרות בשמים כך שהוא כבר לא ידע להבחין בבושם של המלאכית. הוא עשה מנוחה קצרה ,סב בחנות, חזר והתבשם כשלפתע לבו החסיר פעימה , ועיניו נעצמו, "זהו, זה הבושם !". בעוד הדיילת אורזת את הבושם באריזת מתנה מהודרת, יו כתב לה פתק איחולים ובתחתיתו צייר שני לבבות אדומים.האריזה נמסרת לו עם תשורה קטנה בשבילו , דוגמית של הבושם . משם פנה לחנות לבגדי גברים לקנות לו משהו צעיר שיתאים למסיבה.
הגשם פסק ואורות הכרך נצנצו באפלה ככוכבים בשמים , האוויר היה נקי מאבק ויו שרק והלך בדילוגים קצביים מאושר וטוב לב.
השעה הייתה שבע בערב כשנכנס לחצר , מן הבית יצא דר' לס , מה הוא עושה פה, חשב יו , מי חולה ? .
שביל הכניסה לבית היה רטוב מהגשם,הירק מסביב היה לח וטיפות מים זלגו מעלוות העצים, הוא הלך בפסיעות איטיות אל מאחורי הבית כאילו שחיכה שמישהו יצא ויאמר לו , אל מי בא דר' לס. איש לא יצא. יו פנה אל חדרו , צ'ין המתין לו כבר בחדר. צ'ין השאיר אישה וילד בסין ובא לכאן בגפו , הוא שולח כמעט אל כל משכורתו הביתה, והוא מסתפק במועט . החברות ביניהם הייתה טובה, הם עזרו ודאגו איש לרעהו , היו מבלים יחד בערבים, וצין היה מספר ליו על אשתו ובנו והם חשו כאילו הם כבר מכירים מזה זמן רב.
הבושם בעטיפת המתנה מצא לו מקום נכבד על השידה, הוא החליק באצבעותיו על העטיפה, ישר את הפרח וחייך. צין הביט בו בהנאה והניח את ידו על כתפו ואמר " יו ידידי, היום זה היום שלך, אל תתבייש ותראה לה את אהבתך ", מאובן עמד מול המתנה ולא ענה לצין. איך יעשה זאת , איך המילים יצאו מפיו, הוא לא מסוגל, וגם הוא מפחד מרב המלאכים , שמא הוא לא יבחר לבתו סיני , מלוכסן עיניים ונמוך קומה, חשב בלבו. הפנה צדודיתו אל חברו ואמר "ישמרני האל" ופנה אל המקלחת.
המעטפה שעל הרצפה בתא המעופש קרצה לו, אבל הוא המשיך לשבת ולבהות בכתב היד המסולסל שעליה. עברו דקות ארוכות עד שהוא הצליח לשלוח יד ולהרים אותה. בידיים רועדות פתח את קצה המעטפה ומשך דף מקופל לשלוש. פתח את הקיפולים והכתב המוכר נגלה לעיניו , צפוף ומלא.
"אהוב יקר שלי, אני שולחת לך מכתב זה ברגע של געגועים עזים.
השעה שעת לילה מאוחרת ואני שוכבת במיטה לבדי, עירומה כביום היוולדי, תמונתך בידי ואני נושקת לה אלפי נשיקות , שפתיי על שפתותיך מורחות את השפתון על פניך השחומים אשר יורדים לצווארי ומשם אל שדיי, מתפתלים על גופי ומשאירים שבילים אדומים כזירמי הדם מתוך ליבי העורג אליך בשקיקה, משם פניך מפלסים את דרכם אל חורשת היער העבות והחשוך המוגבה על תלולית הר געש העומד להתפרץ ולועו פעור ובתוכו לבה רותחת חיה ומבעבעת".
ערפל סמיך כיסה את עיניו והדף נפל מידיו.
המים החמים במקלחת היו נעימים וליטפו את כל גופו , ירדו מראשו אל כתפיו ומשם אל שרירי ידיו התפוחים שהמשיך לנפח אותם בהרמת משקולות, המשיכו והתפתלו בזרימה מהירה על ביטנו ואיבריו הזכריים ומשם נשפכו בכוח אל הרצפה. משסיים התבשם בבושם הרגיל שלו , לבש את הבגדים החדשים ופנה לקחת את המתנה . הוא ראה שנייר הדבק שעל העטיפה מעט קמוט , הוא לא זכר שכך היה אבל לא ייחס לכך חשיבות. צין ברך אותו והוא יצא למסיבה .
האולם היה מלא במוזמנים, עשן סיגריות היתמר אל על, כעין אדים העולים מלוע הר געש, האור היה עמום ופרצופי האנשים בצבצו מדי פעם בין ענני העשן כבתיאטרון צללים. יו חיפש את המלאכית , הוא פסע אל עבר מרכז האולם ולפתע ראה דמות בלבן , תלתליה הזהובים גולשים על כתפיה פניה מאופרות בעדינות ואודם אדום עז משוך על שפתיה , וכל גופה נעטף בעננים לבנים שנעים סביבה והיא עומדת על במה במרכז האולם , ידה מונפת אל על וכעין לפיד אש בידה. יו עמד למרגלותיה , ראשו מורם למעלה והיא מעליו.
זו לא הייתה לורה, זו הייתה מלאכית אחרת, יו לא זז, פתאום הרגיש טפיחה על השכם, הוא סב לאחור וראה את צין, המום ונדהם שאל " מה אתה עושה פה ?", פרץ של צחוק עז פרץ מגרונו של צין, והביך את יו שנשאר קפוא על מקומו.
לאחר שדעך צחוקו פנה אליו ואמר "לא סיפרתי לך , לורה הזמינה גם אותי ",וזרועו לפתה את גופו של יו עד לחנק, לפתה ומשכה לעבר שולחן עגול בפינת האולם. חום גופו עלה ופניו התלהטו, הוא ראה את לורה מרחוק פוסעת לעברם ולצידה המלאכית שהייתה על הבמה. מבטיהם נפגשו ,והזמן עצר מלכת.
" תכיר בבקשה את פמלה, חברתי " אמרה לורה. היא הושיטה לו את ידה , והוא חפן אותה בשתי ידיו ואמר,"לעונג לי ", קד ונשק לידה , שפתיו נגעו בעורה הלח והחם. לורה לקחה מידה את הלפיד והתרחקה משם.
פמלה נעצה מבט ארוך ביו , מבט חטוף בצין והלכה בעקבותיה של לורה.
יו ישב בכיסאו מחריש, רעש מוסיקה קצבית דחה את השאלות שיו רצה לשאול את צין, מלצרית במיני הגישה להם משקאות, צלחת פיצוחים, והדליקה את הנר שעל השולחן שכבה בינתיים, סבה על עקבותיה והמשיכה בעבודתה.
המתנה נשארה בידו של יו , מרוב מבוכה שכח בכלל לתת אותה ללורה. הוא הניח אותה על השולחן ולגם מהמשקה לגימות ארוכות, המשקה התחיל להשפיע ולהשרות אווירת רוגע עליו. לורה וחברתה חזרו והתיישבו לידם, יו מיהר לתת ללורה את המתנה , ואמר " אני מקווה שזה ימצא חן בעינייך ", היא פתחה את העטיפה , הוציאה את הבושם ועוד מעטפה ועוד פתק , חייכה ונשקה ליו, "תודה לך , זה בדיוק הבושם שאני אוהבת " החזיקה בידה את הפתק והתחילה לקרוא. יו זע בכיסאו בחוסר מנוחה בולט, הוא הביט במעטפה ולא ידע מאין צצה בתוך השקית, רצה לצעוק , רגע, רגע , המעטפה לא שלי, אבל היא התחילה לקרוא את שכתוב בפתק, "ללורה , מזל טוב ליום הולדתך, תמשיכי להיות אותה לורה שאני מכיר " עיניה נחו על שני הלבבות שיו צייר לה בסוף הפתק וחייכה, בידה האחרת החזיקה את המעטפה המסתורית.
פניו של יו התלהטו, הוא הושיט את ידו לקחת את המעטפה אך היא משכה את ידה. עיניה רצו בין שורות המכתב המודפס , מדי פעם נשמה עמוק ולא הפסיקה, גופה התפתל על מושבה, כולם בהו בה והיו דרוכים. משסיימה , קיפלה את הדף הכניסה למעטפה והביטה ביו. הוא הביט בצין ובלורה לסירוגין ולא יכול היה לפתור את החידה. המחשבות התחילו להתרוצץ במוחו של יו, המתנה לא משה ממנו והייתה רק לרגע מחוץ לידיו וזה היה בעת שהתקלח, זה לא יכול להיות שצין עשה דבר בלי לשתף את יו, אבל זה כך, רק צין יכול היה להגיע למתנה. יו הביט בצין במבט נוקב .
פרק ב' - שינה
מסיבת יום ההולדת של לורה הייתה סוערת, גם באולם וגם בליבו של יו. הוא לא היה יכול להמשיך ולהינות מהמסיבה, מוחו כל הזמן חשב על המעטפה שהייתה בידה של לורה, הוא היה בטוח שלא שם דבר כזה בתוך השקית. אולי המוכרת שמה משהו והוא לא שם לב, אולי זו פרסומת ואולי זה צ'ופר מהמוכרת.
מוחו קדח והוא קם והתכונן לעזוב את המסיבה.
"למה אתה קם , תיכף יגישו משקאות ואוכל ואולי עוד הופעה" אמר לו צין
"אני מתוח, ואני לא יכול יותר לשבת אני רוצה ללכת, אתה בא ? בעצם באת לבד האם יש לך איך לחזור?" לחש לו יו.
"כן, אני אחזור מאוחר יותר, תודה"
גם לורה שהבחינה ביו שקם, ביקשה ממנו להישאר אך יוּ קם נשק לידה של לורה ופנה לצאת.
יו עצר ליד דלת היציאה , שם היו תלויים כל המעילים של המוזמנים, הוא מסר את האסימון שבידו והבחורה הצעירה מסרה לו מעיל, הוא לבש את המעיל ויצא אל רכבו.
עלה, התניע את הרכב והסתלק במהירות מהמקום. כל הדרך חשב על לורה והמתנה ומה זה עשה לה אבל המעטפה ?, מאיין היא צצה?, את זה הוא עדיין לא הבין.
הרכב עצר בקול עמום בכדי לא להעיר אף אחד. הוא ירד מהרכב לבש את המעיל ונכנס לחדרו.
את מפתחות האוטו הוא דחף לכיס המעיל ופתאום חש בנייר כל שהוא בכיס, שלף חזרה את מפתחות הרכב עם הנייר.
היה שם נייר מקופל לכמה קיפולים. יו לא הבין , הוא לא שם שום פתק במעיל, לפני שהוא פתח את הפתק , הוריד את המעיל וקרא את הכתוב על התווית מאחור. פניו החווירו , רגליו רעדו והוא התיישב על המיטה והחל פותח את קיפולי הנייר בידיים רועדות , משפתח את הקיפולים נגלה לעיניו דף פוליו גדול ועליו מודפס מכתב.
גשם עז ניתך על גג הבית וחבר אל דמעותיו של יו אשר זלגו על פניו בשטף. עיניו שוטטו על פני הדף הלוך וחזור על כל שורה וליבו המה. שפתיו מלמלו שוב ושוב " זה לא יכול להיות , זה לא יכול להיות".
הוא קיפל שוב את הדף והחביא אותו במקום מסתור. את המעיל תלה ליד הדלת , את בגדיו הוריד ושם על הכסא ונכנס למיטה ללא התארגנות כלל. מתוך עצבות ועייפות, נרדם.
קרני אור בודדות פילסו את דרכם דרך אשנב תאו של יו. ריח השתן באסלה היה חריף ובלתי נסבל.
המזרון המעופש הדיף ריח חמוץ של פרי מקולקל, בפינת החדר הסתובב לו במהירות עכבר קטן שזה עתה נולד , מגשש וטועם פירורי לחם מאתמול. יו כבר שכח אורח חיים כזה, הוא התקדם לחיים טובים יותר והנה הוא חזר אליהם. מעבר לסורגי הברזל שמע את שריקת הסוהר וצעקותיו ליקיצת הבוקר. הוא קם ודדה אל עבר האסלה והוסיף עוד שתן לתוכה, פנה אל עבר הכיור לשטוף את פניו במעט מים ולנגב במגבת המעופשת .
דלתות תאו נפתחו והסוהר סימן לו לצאת ולחבור אל כל האסירים . חצר הכלא הייתה גדולה ומגודרת היטב בחומה גבוהה ומעליה חוטי תייל דוקרניים, מצלמות מסביב ותצפיתנים יושבים במעלה המגדל וצופים על כל הנעשה סביב. יו פסע לאט, המשקולות ברגליו הכבידו על הליכתו. לעולם לא יוכל לצאת מכאן, חשב, גם אם יצא זכאי.
בוקר גשום וערפילי העיר את יו בחדרו המרווח. הוא פקח את עיניו ומצא את עצמו ישן עם נעליו על רגליו. הוא נזכר במסיבה של אתמול ואיך הוא חזר מוקדם, מיד תרו עיניו על המעיל שהיה תלוי על הקולב ליד הדלת. המעיל לא היה שלו . הוא לא ידע של מי ומי כתב את המכתב שהיה בכיסו.
יו היה חייב להתארגן ולצאת לעבודה , רב המלאכים ממתין לו כל בוקר עם כל העובדים. הוא מאד סומך עליו לכן הוא מינה אותו למנהלו האישי.
מפעל הטקסטיל של רב המלאכים היה גדול וממוקם בשטח הענק מאחורי האחוזה . ליד הבית היה ביתן ארוך ובו חדרים לעובדים, לצידם בית יותר מרווח למנהלים וביניהם יו. צין התגורר עם העובדים.
יו הגיע לחדרו ופתח את החלון בכדי לאוורר את החדר, הדליק את האור מפאת היום הערפילי וישב על כסאו. לפניו היו מונחים מכתבים שהיה צריך לתייק , הוא התחיל לעבור עליהם כשלפתע נקישה בדלת.
"יבוא" קרא יו בקול.
הדלת נפתחה ולורה עמדה בפתח.
"מה שלומך ?" שאלה וחייכה לעברו.
"בסדר, תודה ומה שלומך ואיך הסתיימה המסיבה?"
"אני גם בסדר, רק לא הבנתי למה מיהרת אתמול לחזור לחדר?"
"לא, א..א.. הרגשתי מעט סחרחורת והעדפתי לחזור"
"א.. חבל, טוב אז.. אולי אתה צריך עזרה במשרד ?"
היא התקרבה אל השולחן וחייכה חיוך מפתה, היא הייתה לבושה בשמלת צמר שחורה הדוקה לגופה, שערה הבלונד היה אסוף בקוקו גבוה, עיניה התכולות לא היו כלל מאופרות והיא הייתה מאד מושכת בהופעתה.
יו נע בכיסאו בחוסר מנוחה, מכנסיו לחצו על גופו כאילו והיו צרים פתאום, הוא השתתק.
"אני רואה שיש לך המון מכתבים , נו, תביא אני אתייק לך אותם" היא לא ציפתה לתשובה ומיד החלה בעבודת המשרד.
רוח קלילה חדרה דרך החלון הפתוח ובידרה את שערה של לורה שנפרם והשווה את דמותה לאלה יוונית אלוהית. בעודה עוברת על המכתבים הוציאה מתיקה מראה והחלה למשוח את שפתיה בשפתון חום אדום, ליקקה את שפתיה בתאווה וציפתה שיו יביט בה. הוא היה מאד נבוך ולא הסב את פניו אליה אך בזווית עינו הביט בה מדי פעם.
"אולי אתה רוצה כוס תה, היום קצת קריר ?"
"תודה, אם את רוצה אז טוב"
היא קמה וישרה את גבה להבליט את חזה שהיה ארוז בתוך חזיית פושאפ יקרה. חייכה אליו ויצאה אל המטבחון.
יו לא יכול היה לעבוד בצורה הזו, פיתוייה הלכו וגברו ואהבתו אליה גאתה. הוא יצא אל השירותים להיות קצת עם עצמו ולהירגע. כבר למעלה משנתיים לא היה עם אישה וגופו זעק ואהבתו בערה. הוא מאד פחד ליפול בפח, אולי, שלורה טמנה לו.
חבר המושבעים פסק / שינה / פרק ג'
רב המלאכים היה גבר קצת מעבר לגיל העמידה ועדיין נראה צעיר מגילו, גבוה , לא שמן ולא רזה, שיער השיבה שעל ראשו, דחק ברובו את השיער הבלונד ההולך ונעלם, פניו מוארכים ועיניו גדולות ותכולות.
בכל פעם שהיה עובר ליד העובדים הזרים , היו כולם מרכינים ראשיהם ומתפעלים מהופעתו המרשימה. ממש רב מלאכים כמו שקראו לו מאחורי גבו.
לעומתו אשתו הייתה נמוכת קומה, שמנה , שיערה מתולתל ושטיני, עיניה קטנות ושקועות בחוריהן.
אישה לא מרשימה כלל, לבושה היה מרושל למרות שהיה משובח בטיבו ובמחירו.
רב המלאכים סיים את יום עבודתו ופנה לביתו. השמש שקעה אט, אט באופק והשמיים הפכו לאפורים.
העלטה זחלה אל תוך האחוזה הגדולה והמגודרת היטב. פנסי המכוניות דלקו והקדימו את אור הכוכבים.
אורות בתי השכנים הרחוקים נדלקו בזה אחר זה כמו שרשרת חרוזים מבהיקים.
" שירלי היי, הערב יש לי סידורים בעיר ואני חייב לנסוע"
"אבל פמלה הכינה ארוחת ערב טעימה במיוחד , פול ?"
"אני חייב שירלי אני לא יכול תודה רבה תמסרי לפמלה"
" או קיי סע לשלום"
פול לגם משקה קל , נשק לשירלי נשיקה קצרה ויצא. הוא היה איש עסקים ממולח. ידע לצבור הון ובאמת רכושו הלך וגדל. הוא לא חסך מלורה ושירלי דבר, כל אימת שרצו לקנות מלתחה משובחת הוא אישר להן.
מכונית השרד הגדולה שלו חנתה בחניה הסגורה של האחוזה. פול נכנס למכונית ונסע.
כל העובדים שוחררו לחדריהם , גם יו וצין פנו לחדריהם. יאנג היה חבר של צין, סיני גבוה ממנו וצעיר בשנות השלושים לחייו. הם חלקו אותו חדר בביתן העובדים. אותו ערב צין ויאנג יצאו לבלות אף הם בעיר.
הם יצאו בחשכה לכביש החוצה את העיירה וביקשו "טרמפ" . כך עמדו לפחות רבע שעה עד שעצר להם רכב והסיע אותם לעיר. הם נכנסו לפאב לא רחוק מקזינו קטן שעשירי העיר לא ביקרו בו כלל.
צין ויאנג מאד נהנו בפאב ושתו משקאות שמעט סחררו את ראשם. בתום הערב השעה הייתה בערך חצות הליל, יצאו מהפאב מתנדנדים קמעה ומנסים שוב לעצור רכב שיסיע אותם לאחוזה.
בעודם עומדים בחוץ ראו גבר בדמות רב המלאכים יוצא מהקזינו ועל זרועו תלויה גברת צעירה וחטובה.
הם לא האמינו למראה עיניהם, צין פנה אל יאנג ושאל
"אתה ראית את רב המלאכים עם האישה הזו?"
"כן אני חושב שזה היה הוא אבל לא בטוח , אולי אנחנו שיכורים?"
"לא יאנג אנחנו לא שיכורים כן זה הוא !!!"
הם ניסו להסתתר מאחורי גדר שמא יראה אותם כשיעבור ברכבו.
לאחר כחצי שעה עצר להם טנדר ישן והסיע אותם לאחוזה, עצר להם לא רחוק ממעונם ואת שארית הדרך עשו בהליכה.
השומר באחוזה זיהה אותם והכניס אותם לחצר. משם פנו אל חדרם עדיין המומים מהתגלית שברשותם.
הם הבטיחו אחד לשני לשמור את הסוד ולא לגלות לאיש,שמא הסוד יהיה נגדם בסופו של דבר.
שמש הבוקר זרחה ועלתה בכל הדרה. הציפורים שקיננו בראשי העצים הגבוהים שבאחוזה , צייצו בקולי קולות והעירו את מי שעדיין לא הקיץ. טללי הבוקר הרטיבו את כל המדרכות ויצרו שלוליות קטנות בצידי דרכים. לורה הייתה עדיין בחדרה מתארגנת ליציאה. שירלי ופול כבר היו מחוץ לחדר אוכלים ארוחת בוקר שהגישה להם פמלה.
"איך היו הסידורים שלך אתמול, אני הייתי כבר עייפה ונרדמתי"
"או, כן, סגרתי עוד עסקת בדים עם סוחרים זרים ואקבל זאת בעוד חודשיים"
"יופי פול אתה סוחר גדול ואני אוהבת אותך מאד"
קמה , יישרה את החלוק שנפתח מעט וחשף את שידיה הגדולים, התקרבה לפול ונשקה לו על המצח , לטפה לו את הפנים וחייכה. פול החזיר לה חיוך וגם חיבק וליטף את שדיה הגלויים. משסיים את הארוחה, יצא.
פול נכנס למשרדו והחל לעבור על כל המסמכים ומצב רוחו היה שפיר עליו. משסיים פנה לעבר בית החרושת לטקסטיל שברשותו לעבור בין העובדים. כך עשה כל בוקר .
הוא היה עוצר ליד פועל ושואל אותו על עבודתו. אותו יום עשה כמנהגו עד שהגיע ליד יאנג, עצר ושוחח איתו על עבודתו .
"אני רואה שאתה קצת מתרגש, מדוע"
"אני שמח שאתה עוצר היום לידי ואני מתרגש"
"או, יס, אני מבין אבל אתה לא צריך להתרגש, אתה עובד טוב"
יאנג נשם לרווחה כשסיימו את השיחה ורב המלאכים פנה ממנו ועבר לאחרים. הוא הביט בצין רשם משהו על פתק ונתן לצין.
"תגיד השתגעת, יראו אותך!"
"תכניס לכיס מהר ותקרא את זה"
"אני לא יכול עכשיו , כשנצא לארוחת צהריים אני אקרא"
צין הכניס הפתק לכיס ולא קרא. כשיצאו לארוחה נכנס מהר לשירותים והתחיל לקרוא.
זה היה כתוב בסינית. " צין עשיתי טעות וסיפרתי בבוקר ליקימוטו חבר שלי, על רב המלאכים והאישה שהייתה עימו בלילה בקזינו, סליחה צין, אבל הוא הבטיח לא לספר לאיש" ויאנג לא חתם את שמו.
צין לא יכול היה אפילו להשתין מרוב לחץ, כל כך כעס אבל לא עשה דבר והכניס את הפתק חזרה לכיס המעיל שלו.
הוא חזר לחדר האוכל והביט ביאנג במבט נוקב, לא עשה מהומה שמא מישהו יגלה שגם הוא היה שם.
הם המשיכו לעבוד וכשחזרו לחדרם רבו ריב גדול בשפה הסינית אבל בלחישות, וסיכמו שישכחו מהדבר.
וגם הפתק נשכח מהם מרוב התלהטות הרוחות בלחשושים שהיו.
לכל עובד היו לפחות שני מעילים וכולם דומים. יו הביט במעיל שהיה תלוי בכניסה ליד הדלת וחשב , של מי יכול להיות המעיל הזה, כשבמסיבה של לורה הוא ראה רק את צין, אולי היו עוד שניים שלושה סינים שלורה הזמינה. הדבר העסיק את מוחו ולא הרפה ממנו.
הוא החליט להתפרק קצת וללכת העירה לג'ניפר.
ג'ניפר הזונה עבדה בפרברי העיר העניים, לכן שרותיה היו זולים וניתנים לכל העובדים הזרים. למרות שיו כבר לא במשרה נמוכה הוא לא רצה שהדבר יתגלה, ובין הזרים הכול נשמר במשפחה.
זו לו הפעם הראשונה שהוא הולך אליה. כל העובדים מדברים עליה והוא רצה לנסות.
ג'ניפר הייתה אישה כושית שמנה שישבניה נעו אחריה כמו שני שקי מלט כבדים. שמלתה כיסתה אותם בקושי והייתה מתוחה על גופה , ככל שנעה התקצרה השמלה ועלתה מעלה. פניה היו תפוחים כמו שתי סופגניות ושיערה היה צבוע באדום. היא הייתה כבת ארבעים, אישה טובת לב ומכניסת אורחים.
יו יצא עם רכבו בדמדומים ונסע כעשרה קילומטרים אל הפרבר של ג'ניפר. עצר את הרכב מעט רחוק מביתה כדי שלא יזהו אותו ועלה במעלה השביל הפונה אל חצר ביתה .
היא יצאה מביתה עם שני סינים , יו מיד קפץ הצידה והתחבא מאחורי השיחים. שני הסינים יצאו ומסרו משהו לידה של ג'ניפר והלכו.
יו הביט טוב בסינים אפילו שהייתה מעט חשכה , אבל הוא מיד זיהה את צין ויאנג שיצאו לעבר הכביש.
אחרי שהם התרחקו הוא יצא ממחבואו ונכנס אף הוא לג'ניפר לפרוק את יצריו.
חבר המושבעים פסק/שינה/פרק ד'
"נו סיני קטן, תוריד את הבגדים כבר"
"טוב, טוב אני אוריד אל תגעי בי, אני אוריד"
ג'ניפר הזונה הסתכלה על יו והבינה שכבר הרבה זמן לא נגע באישה.
היא התפשטה במהירות וכל חפציה הצנועים יצאו ממחבואן ונשפכו זה על גבי זה כמו שקי חול של בניין.
עיניו של יו נפערו בחוריהן כשהוא הביט בגופה השופע של הזונה, גופו החל להתקשות והוא האץ את התפשטותו, משסיים הוא עמד לרגע עדיין המום. ג'ניפר שכבה על המיטה ופיסקה את רגליה, מערתה האפלה התגלתה בכל גודלה ויו קפץ מיד על המצע הרך והזדחל בתוך השבלול השחור.
משסיים הניח שטר של מאה דולר על השידה הישנה, ביקש מהזונה לצאת לפניו לבדוק את השטח בטרם הוא יצא.
השטח היה פנוי ואפל, קול קרקורי תרנגולות נשמע מסביב ונביחות כלבים קרעו את הדממה.
יו יצא בלאט ורץ לרכבו התניע ונסע. הדרך בפרברים הייתה כמעט חשוכה לחלוטין, יו נסע לאט.
במעלה השביל ובאור הפנסים הדל הבחין בשתי דמויות שעמדו באמצע השביל , הוא לא כל כך רצה לעצור אבל חס על השניים העומדים בדרך אבודה שכזו ועצר לידם. הם פתחו את דלת רכבו ונכנסו. קריאת הפתעה יצאה מפי שלושתם.
"מהיכן אתה חוזר יו?" שאל צין
"לא, הייתי צריך לבדוק משהו בסביבה, ומה אתם עושים כאן?"
"אנחנו , א..א.. אנחנו " ענה צין
"אנחנו ביקרנו חבר בפרברים ולא הייתה לנו הסעה מתאימה" קפץ יאנג להציל את חברו.
יו הניע את המכונית ונסע, הייתה דממה ברכב עד הגיעם לאחוזה, איש לא פצה פה.
"מהיכן אתם חוזרים שלושתכם ?" שאל השומר בפתח האחוזה.
"אני חוזר מסידורים" מיהר יו לענות.
"ואנחנו ביקרנו חבר"
השומר הנהן והכניס את שלושת הסינים.
שמש בוקר חמימה הפציעה וקרניה דגדגו את אפה של לורה. היא התהפכה מצד לצד ממאנת להתעורר.
ציפורים שקיננו על ראשי העצים , צייצו בקולי קולות כמקהלה בערב הופעה של תזמורת גדולה.
עורב אפור דלג על אדן חלונה וקרקר בקול צורמני שהכעיס את לורה , היא קמה לסלקו.
"לורה , התעוררת, ארוחת הבוקר מחכה לך" קראה שירלי לביתה.
" אוףףף אני כבר מתארגנת , תחכי קצת"
לורה קמה לאיטה החליקה על גופה הערום למחצה את חלוק המשי היקר, דחפה את כפות רגליה המטופחות שציפורניהן צבועות בלק אדום, אל תוך נעלי הבית השעירות כגוף כבשה שחורה.
היא יצאה את חדרה ופנתה לחדר האוכל המרווח. חלונותיו היו גבוהים ורחבים כך שהיה מאד מואר.
ווילונות דקיקים ושקופים בצבע קרם עמעמו מעט את האור החזק שחדר דרך החלונות.
שירלי ישבה כבר בראש השולחן ,לורה התקרבה והסבה לידה. העוזרת התרוצצה בניהן והגישה להן את ארוחת הבוקר שאהבו.
"לורה מה את עושה היום?"
"אני חושבת ללכת לעזור ליו עם הדואר שלו"
"אולי את רוצה לבוא איתי לעיר לקנות מתנה לחברה שלי"
"לא, אמא, אני הולכת לעבודה!"
"טוב כרצונך"
שירלי הביטה בפני ביתה וראתה תשובה נחרצת ועיקשת.היא לא לחצה עליה למרות שמאד רצתה שהיא תתלווה אליה לעיר.
"בוקר טוב יו "
"בוקר טוב לורה"
יו הסתובב בכיסאו מעט בחוסר מנוחה , מעשה הבישה של אתמול עוד זחל בגופו, ונפשו לא ידעה מנוח.
לורה הביטה בו בחיוך מצודד ומיד יצאה למטבח להכין כוס קפה לה ולו . היא חזרה עם כוסות הקפה והגישה ליו עם קאורסון חם בצד.
"מה קורה יו אתה נראה לא רגוע"
"יש לי המון עבודה , נסיים את הקפה וניגש לעבודה"
"או קיי"
יו הביט בעיניה של לורה וחשב, כמה יפה היא וכמה לבבית, כל כך היה רוצה להעניק לה נשיקה חמה על שפתיה האדומות. פתאום הוא חש במבטה השואל ומיד הסיט את עיניו והשפילן.
אוי לי רק שמעשיי אצל ג'ניפר לא יתגלו, חשב יו בליבו, והפחד התחיל לחלחל בו.
לורה החלה לעבור על המכתבים והדואר של יו, פתאום היא נתקלה במכתב מסין המיועד ליו.
"הנה יש לך מכתב מסין" קראה לורה בהתלהבות כמוצאת אוצר.
"באמת, נראה"
יו לקח את המכתב ופתח אותו, זה היה מהוריו וכתוב בשפתו.
הוא החל לקרוא ופניו הרצינו.
חבר המושבעים פסק/שינה/פרק ה'
שדה התעופה הגדול היה עמוס בנוסעים, יו לא הכיר את המקום , הוא נמצא שם בפעם הראשונה.
לורה התלוותה אליו לעזור לו ולהיפרד ממנו בדרכו לסין. מזוודתו הייתה קטנה והוא גרר אותה על גלגלים בדומה לדיילים היורדים מהמטוס. הם פסעו זה לצד זו ופניהם חתומים.
ברקע נראו אנשים נפרדים מיקיריהם בבכי ובחיבוקים חזקים, פה ושם ילדים מייללים מחוסר סבלנות, דיילות בודקות את תיקיהם של הנוסעים והמזוודות נשלחות במסוע.
"יו תוציא את הכרטיס שלך והדרכון",
"זה בסדר הנה הם"
לורה חייכה אליו והביטה בעיניו, הוא חייך חיוך נבוך, הוא לא האמין שלורה תלווה אותו ותסיע אותו ותדאג לו.
מחוץ לחלונות הזכוכית הגבוהים המגדרים את המקום , ירד גשם קל שיצר טיפות זוהרות על השמשות , ויו חש שהשמיים בוכים איתו. ליבו פעם בחוזקה מעצם היותה לידו ומעצם הגעגוע למשפחתו.
הקרוז זרז את הנוסעים , ויו הגיש את ידו ללחוץ את ידה של לורה, היא לא הרימה את ידה מיד , לאחר כמה שניות של מבוכה היא קפצה עליו וכרכה את שתי ידיה על צווארו , הוא השתהה שניות בודדות עד שהבין מה קורה לו, הוא לחץ את גופה של לורה אליו בחום בשתי זרועותיו החסונות ולחש לה , "אני אתגעגע אלייך לורה",
"אני אוהבת אותך יו , אחכה לך, תשלח לי מכתבים ותבטיח לי שתחזור, אבא מחכה לך"
עוד חיבוק חיבקה אותו ולחצה את כל גופה בגופו עד שחשה את פניו המזיעות.
יו שחרר את ידיו ופנה לעבר המדרגות הנעות כולו נרגש מהווידויים של שניהם , עלה על המסוע ופניו הופנו אל לורה, הוא נפנף בידו לשלום וגרונו יָבַש. לורה נשארה עומדת ודמעות בעיניה עד שהוא נבלע בקומה העליונה ונעלם מעיניה.
המטוס המריא בקול רעש מנועים חזק , לאט, לאט הקרקע התרחקה עד שלא נראתה כלל. המטוס עלה מעל העננים ויו שקע בהרהורים. הוא הוציא שוב את המכתב שקיבל מאימו וקרא.
" יו בני היקר, מה שלומך ואיך אתה מבלה את זמנך בארץ הגדולה הזו, שלחת לנו תמונות יפות של בנינים גבוהים ורחובות רחבים ומלאים באנשים בצבעים שונים. אנחנו שמחים על תמונות אלו.
אצלנו האווירה עכורה ואנחנו עצובים. אנחנו מתגעגעים אליך ורוצים לראותך, כיוון שאבא מאד חולה ואני לא יודעת מה יקרה"
יו נעצר כאן ובכה חרישית, מקווה שאביו יחזיק מעמד עד שהוא יגיע.
מלצרית חיננית העירה את הישנים וחילקה מנות אוכל. הוא כמעט לא עצם עין.
אחרי שאכל ואזר מעט כוח , המשיך לקרוא במכתב.
"יו יקר שלי , אתה יודע שסו-אן מחכה לך וסירבה להצעת הנישואין של שוואנג. היא אומרת שאתה הבטחת לחזור אחרי שנתיים ואולי יקרה משהו ביניכם, היא כל כך אוהבת אותך, לא יוצאת לבלות כמעט רק עובדת בשדות ומחכה לך"
זיעה כיסתה את פניו והוא הבין שהוא חוזר אל שני דברים חשובים וקשים, ואין הוא יודע איך יפתרו.
פתאום המטוס התחיל להיטלטל מצד אל צד והנוסעים התבקשו לחגור חגורות. כיסי האוויר נמשכו זמן רב ואנשים התחילו להקיא. משהתייצב המטוס יו נרדם.
הטייס קרא לנוסעים להתכונן לנחיתה ולהדק חגורות. ליבו של יו החל לפעום בחוזקה משראה מהחלון את אדמת סין ההולכת וקרבה.
פרק ו' - חבר המושבעים פסק/שינה
דלת המטוס נפתחה והקהל נדחף החוצה, יו ירד במדרגות וכל מלוכסני העיניים סבבו אותו.
כאן ביתו אבל הוא כבר שונה. המוכס הביט בו ארוכות ושוב הביט בדרכון ופנה אל יו.
" אתה חוזר הביתה או שאתה בביקור בית?"
"אני בביקור בית"
"לפי החליפה היוקרתית שלך תיארתי לעצמי שאתה תשוב לשם"
יו לא ענה, לקח את הדרכון והמשיך הלאה.
"טקסי ! " קרא יו, ומיד עצרה מונית לידו, הוא מסר את כתובת הכפר של הוריו ונכנס למונית, הוציא שטר ונתן לנהג. עיני הנהג אורו למראה השטר החדש והנוסע הנדיב. הוא נסע מיד מבלי להעלות עוד נוסעים.
הדרך הייתה ארוכה ומדי פעם עצרו להתרענן. מזג האוויר גם עזר להרגשה הטובה, השמש הציצה מדי פעם מבין ענני נוצה לבנים, הרדיו ניגן שירים מוכרים ויו זמזם לו בשקט וההרגשה הייתה טובה.
משהתקרבו יותר ויותר לכפר המתח עלה , ויו התכווץ במושבו ורק הביט החוצה מחלון הרכב לראות מי בסביבה וחיכה לקראת הבאות.
מראה הכפר הלך והתקרב והתעצם, מראה ההר והכביש הפתלתל המגיע אליו, הצמחייה הסבוכה והירוקה בצידי הכביש הוסיפה מימד של קהל העומדים ומקבלים את פני הבאים.
פה ושם היו סלעים פזורים בשטח . ככל שהתקדמו הכביש הלך והשתבש עד לסופו, ותחילת דרך עפר עקלקלה. המונית המשיכה בנסיעה איטית למרות התנודות החזקות מפאת הדרך, קיבתו של יו כמעט התהפכה מעוצמת התנודות, וכשנסתיימו הוא נשם לרווחה.
המונית עצרה ויו שלשל עוד כמה מטבעות לכיסו של הנהג. השעה הייתה שעת צהריים וכל בני הכפר היו עסוקים בעבודתם רק הילדים הסתובבו סביבו כאילו ירד מאיזה כוכב אליהם.
יו הכניס ידו לכיסו והוציא כמה מטבעות וחילק לילדים, הם שעטו כמו סוסים שמחלקים להם מספוא, או כשל תרנגולות שמחלקים להם גרגירים והן עולות ומתעופפות אחת על גבי השנייה ומקרקרות במקהלה.
אמו של יו שמעה את קולות הילדים ומיד ידעה שיו הגיע. היא יצאה את הבית ועמדה מולו ונשימתה נעתקה. יו תמיד נחשב לסיני יפה גם במולדתו, הוא היה בין הגבוהים שם למרות שבין הזרים הלבנים הוא נחשב לסיני קטן.
אימו הביטה בו ובבגדיו היוקרתיים והבינה את מעמדו, היא רצה אליו בקידה והוא נפל לרגליה,
"קום יו קום , כל כך התגעגעתי אליך, בוא ניכנס"
"גם אני אימא, מה עם אבא ?"
"בוא כנס ותראה אותו, הוא קצת חולה"
יו נכנס עם אימו וכולו רועד, אביו שכב על מזרן בקצה החדר ולידו קערת מרק. יו רץ אליו ונשק לידו בבכי, האב ליטף את ראשו ובכה אף הוא. האם הביטה בהם בדמעות של עצב ושמחה גם יחד.
הערב ירד וכל בני הכפר שמעו שיו נמצא בכפר, גם סו-אן שמעה , היא חזרה משדות האורז ישר לביתה לשטוף פניה ומעט להתייפות לקראת הפגישה עם יו.
היא עמדה ליד הדלת ונקשה קלות, אימו של יו פתחה הדלת וקיבלה אותה בשמחה.
"יו הנה סו-אן באה לבקר אותך"
הוא יצא לקראתה ודמותה המיסה את ליבו, היא הייתה סינית תמירה בעלת עיניים מלוכסנות אך גדולות משאר חברותיה, שיערה השחור גלש על גבה הזקוף וחלקו נאסף למעלה. הוא אהב את מה שראה.
"בואי כנסי סו, שבי איתנו"
סו, כך היה קורא לה בקיצור, היא נכנסה בפסיעות מדודות וישבה לידו, קדה להוריו ושאלה לשלום האב.
יו שכח לרגע שבנה חיים מחוץ לסין. הוא קבע עם סו למחרת שוב להיפגש.
אימו שמחה מאד, בליבה רצתה כבר שהוא יחזור למרות שהכסף לא היה בנמצא אצלם, ליבה ביקש את בנה ומוחה ביקש כסף לבעלה החולה, ותשובה לא הייתה לה.
למחרת יו הזמין את אותה מונית שבא איתה ולקח את סו לטיול.
שינה פרק ז'
המונית עצרה ליד ביתו של יו, סו כבר הייתה אצלו לבושה בבגדיה הטובים, בגדים השמורים רק לימי חג ומועד. היא הייתה יפה מתמיד, סערה סרוק ומורם כולו , על פניה לא ניכר איפור כל שהוא ושמלתה הייתה הדוקה על גופה הדקיק.
יו אהב אותה כך , כשהיו ילדים היו משחקים בין העצים במחבואים והוא היה תמיד רץ לתפוס אותה ראשון. סו הייתה בעלת ביטחון וגם שמרנית, הוריה אהבו מאד את יו ותמיד הכניסו אותו לביתם וכיבדו אותו במנת אורז חמה.
הוא לבש חולצת טריקו תחת הז'קט ומכנסי ג'ינס, הוא נראה כאיש זר מיבשת אחרת. סו התפעלה ממראהו החדש והמרשים, ליבה החל להאיץ פעימותיו והתרגשותה גברה, היא ניסתה להסתיר זאת אך יו הכיר אותה טוב וחש בהתרגשותה.
"סו בואי תני לי יד ועלי למונית"
"תודה יו, לאן אנו נוסעים ?"
"לעיר הגדולה לבלות מעט"
"זה רחוק ואני מזמן לא נסעתי לשם"
"אז הנה אני לוקח אותך לשם סו"
"תודה יו"
"בבקשה"
הם עלו למונית ויו דחף שטר נכבד לידו של הנהג שהכיר מנסיעה קודמת.
מבטה של סו היה מופנה לעבר חלון המונית רוב זמן הנסיעה.הוא הביט בה וחש כמו איל הון שהזמין את סינדרלה לסיבוב.
הדרך הייתה ארוכה עד העיר, הוא ישב קרוב אליה וחש בחום גופה , ידו גיששה ומצאה את ידה, הוא הידק אותה אליו ולחץ אותה. היא ניסתה למשוך את ידה מידו אך הא אחז בה בחוזקה.
סו זעה בחוסר מנוחה במושב המונית.
"סו, תראי את הדרך כמה יפה היא"
"אמממ כן מאד יפה , הכול כל כך ירוק"
"עוד מעט הלילה יירד והכול יראה שחור"
"כן בטח"
הם ניסו להעביר את הזמן בשיחה סתמית, אך ידיהם היו סרוגות אחת בשנייה.
המונית עצרה ליד פאב שהוא מעין מסעדה, הוא אחז בידה והם ירדו מהמונית.
המקום היה מלא בחוגגים, המוסיקה הייתה מערבית רועשת. המלצר הוביל אותם אל שולחן צדדי ערוך מראש כמו שולחן מוזמן.
"מה תשתו ?" שאל המלצר
"בקבוק יין אם אפשר"
המלצר עזב אותם ופנה אל המטבח.
"סו את רוצה לאכול משהו?"
"בינתיים לא תודה"
הוא הביט בעיניה וחייך, חייכה אף היא ומבטיהם נשארו ממוקדים אחד בשני בלא להניד עפעף.
היין הגיע לשולחן והם החלו ללגום כוסית אחר כוסית עד לשכרות, צחוקם נשמע למרחק , אט, אט התקרב יו אליה וחבק אותה , פיו גישש לעבר שפתיה האדומות וינק את לשונה.
היא הייתה דיי שיכורה בכדי לא להתנגד לו. הוא המשיך למשש את כל גופה ומשך אותה החוצה .
יו החל לחפש פינה סתורה מכל עין רואה ושם המשיך לעגוב עליה , ידו משכה את תחתוניה וגופו נצמד אליה בחוזקה עד לאיבוד שליטה.
פרק ח' - חבר המושבעים פסק/שינה
קרני שמש ראשונות חדרו דרך הצוהר הקטן וציפור קטנה עמדה על האדן וזמרה. ציוצה העיר את יו עוד לפני שהסוהר דפק עם האלה על הסורגים ושרק במשרוקית שריקות קצביות ומונוטוניות.
כל הלילה לא נרדם יו מרוב מחשבות, רק לפנות בוקר נעצמו עיניו מרוב עייפות. הוא לא ידע את נפשו מצער. איך יסביר את חפותו , ומי יאמין לו פה בארץ הגדולה והזרה.
הוא פקח את עיניו וקורים כבדים טוו אותם, הוא קם לפני שאר האסירים לשטוף מעט את עיניו ופניו, המים היו קפואים, המגבת הייתה מסריחה כמו ניגבו בה פסולת רקובה מיום קודם.
"לקום, לקום , יש לכם רבע שעה עד שאחזור" צרח הסוהר והכה באלה על הסורגים.
חצר בית הסוהר הייתה גדולה וסלולה בזפת שחור שבחום היה לוהט ומעט נמס ונדבק לנעליים.
באותו בוקר הציצה השמש מבין העננים האפורים, אפילו היא , השמש, לא הצליחה לדובב את נפשו של יו. הוא עמד בטור האמצעי והמתין להוראות.
האסיר שעמד מאחוריו הציק לו, הוא ניסה לגנוב מכיסו את המכתב ששלחה לו לורה, הוא שלח ידו אל כיס מכנסיו וניסה למשוך את הדף, יו רתח , סב לאחור והעניק לו סנוקרת ישר אל פניו. האסיר נפל ופניו דיממו.
כל האסירים שבאותה שורה כיתרו אותם והתחילה מהומה, מיד עשרה סוהרים הגיעו ופיזרו את האסירים באלות.לאחר חקירה קצרה יו נלקח ישר לצינוק.
"דווקא היום זה קרה, דווקא היום כשלורה צריכה לבקר אותו, דווקא" נעצב יו.
הוא נזרק על רצפת הצינוק המזוהמת, בפינה היה מונח מזרן קש ישן ושמיכה ללא ציפה עליו.
מקק גדול רץ במהירות אל תוך נקיק צר בקיר, והחלון היחידי היה בקוטר צינור מרזב.
הוא ישב על קצה המזרן ובכה , כל כך התגעגע אל לורה ועכשיו הפסיד את הביקור.
לורה עמדה בחוץ ושלפה את התעודה שלה ומסרה לשוער, הוא הביט בה והביט ברשימת המבקרים ושוב הביט בה ואמר.
"צר לי עלמתי אך האסיר שלך נמצא בצינוק ולא תוכלי לבקר אותו"
"מה, למה ? מה קרה ?"
"הוא התפרע וקיבל חודש בצינוק"
היא הוציאה כמה שטרות כסף גדולים ודחפה אותם לכיסו של השוער.
"אז אני מבקשת רק דבר אחד, תן לו את האוכל שהבאתי לו בבקשה ממך"
"טוב תני לי את הסלסילה ולכי"
היא מסרה לו את החבילה והלכה.
בשעות הערב, בחילופי המשמרות חמק השוער ומסר את החבילה ליו . הוא רמז לו להיות בשקט ואמר לו שלורה שלחה לו את הסלסילה.
יו כל כך שמח מיד פתח את החבילה ולעיניו נגלו כריכים ועוגות יבשות, פירות ושוקולד וביניהם הסתתרה מעטפה.
הוא פתח את המעטפה בידיים רועדות, בתוכה היה מכתב ועוד משהו בתוך עוד שקית.
המכתב היה מקופל לארבעה קיפולים , פתח אותם והחל לקרוא.
" יו יקר שלי, געגועיי אליך מרחיקים שינה מעיניי, ואני לא אשקוט עד שאוכיח את חפותך...."
דמעותיו זלגו על המכתב והוא לא יכול היה להמשיך, ליבו דפק בחוזקה וכמעט שזעק כמו דוב בתוך יער שמצא טרף ולפני שהוא סועד את ליבו הוא שואג .
תקציר
יו הוא סינה לנסע לאמריקה הגדולה לעבוד ולעזור להוריו, שם התאהבו הוא והבת של המעביד שקידם אותו מאד, בין היתר יש לו שם שני חברים סינים שנראה כאילו מקנאים בו, ואז הוא נסע לסין לבקר את אביו החולה ופגש את חברת ילדות שלו שאוהבת אותו והיה לו ערב מהנה איתה. בין לבין אני מרמזת שהוא בבית סוהר וצריך להישפט עדיין לא אומרת על מה. הבת של המעביד לא מרפה ממנו ומנסה להציל אותו.
