ישבנו כך עד השעות הקטנות של הלילה. אוויר קר נפל עלינו מהשמיים, והחלטנו לחזור למלון. בשקט צעדנו זה ליד זו, הוא מעיף בי מבט חטוף עם כל כמה צעדים, ואני מסתכלת ישר, כשהמחשבות מתרוצצות בראש.
הרגשתי תחושה איומה של סיום. יכולתי ממש לראות איך אנחנו חוזרים לחדר, אורזים את מעט הציוד שהבאנו. הוא מתקשר להקדים את הטיסה למחר, ואני מסתגרת בשירותים ועושה אמבטיה ארוכה, מנסה להטביע את הכאב בתוך המים החמים.
נכנסו ללובי והמאבטח חייך אלינו. הוא בטוח שחזרנו מערב רומנטי ומדהים, הוא לא יודע שאנחנו בדרכנו את הפרידה הגדולה.
חיכינו ליד המעלית. הדמויות שלנו השתקפו בדלת הזהובה והמבריקה. שני אנשים שעומדים ומחכים למעלית שתקח אותם אל העצב...
המסדרון מעולם לא נראה ארוך כל כך. השטיח הבורדו עם סמל המלון היה מוצמד לריצפה עד לשוליי הקיר, ואני העדפתי לבחון אותו מאשר לחשוב על הדקות הקרובות.
הוא הכניס את היד לכיס והוציא את הכרטיס המגנטי הכחול. העביר בתוך החריץ שבדלת, ונכנסנו. הוא הפעיל את המזגן והדליק את האורות, מנסה ליצור אווירה נורמלית. אבל אני ידעתי ששום דבר כבר לא יחזור להיות נורמלי.
"אני נכנסת להתקלח" הצהרתי ונכנסתי לחדר המקלחת, בלי לחשוב פעמיים. ניסיתי להאריך את המקלחת כמה שרק אפשר, לנצל את כל התכשירים של המלון וכמובן את המים החמים. כשסיימתי, ייבשתי מעט את השיער עם מייבש השיער הקטן שתלוי על הקיר, ומרחתי על עצמי קרם גוף בריח קוקוס. התעטפתי במגבת לבנה ויצאתי אל המציאות.
הוא ישב שם על המיטה, ראשו טמון בתוך כפות ידיו. התקרבתי, התיישבתי לידו והנחתי יד אחת על רגלו. הוא הסתכל עלי באיטיות, מבטו מרוקן מכל אנרגיות. ליטפתי את שיערו בעדינות, ידעתי שהוא מרגיש רע בדיוק כמוני.
"אני יכול להבין למה את לא רוצה יותר..." לחש בקול שבור.
"אבל אני כן רוצה".
הוא הסתכל עלי בחיוך קטן. רגשותיי השתלטו על ההגיון, ולמרות שידעתי שזה נגמר, התקרבתי אל פניו. העברתי מבט מעיניו עד לשפתיים הטעימות שלו. הוא לא חכה הרבה זמן עד שנצמד אלי ונישק אותי. נשיקה של אהבה חזקה, שרוצה להתממש אך לא יודעת איך. הוא עזר לי להשען לאחור, על המיטה הרכה. שכבתי על הגב, הוא שכב לידי, ממשיך לנשק אותי בלי סוף, כאילו פוחד שברגע שיפסיק- אני אתחיל לדבר. הוא ליטף את שערי הלח ובלע אותי בנשיקותיו.
הרחקתי אותו ממני בקושי רב. הוא נשכב על הגב, מתנשם מעט, מביט בי. התיישבתי, מסדרת את המגבת שכבר הספיקה להיפתח. שתקנו שנינו. התשוקה שקיימת בנינו מדהימה, אבל ידענו שהיא לא מספיקה.
הסתובבתי אליו, נשענת לאחור על יד אחת. הוא לא אמר דבר, רק הביט בי במבט ספק עצוב ספק מרוצה.
"אפילו עכשיו אני לא יודעת על מה אתה חושב..." סיננתי בעצב.
"אני חושב על זה שאני אוהב אותך" אמר בטון בטוח.
"לפעמים, זה לא מספיק".
באותו לילה ישנו בנפרד. אני במיטה והוא פתח את הספה המתקפלת. עם כל הקושי שבדבר, פשוט לא יכולתי יותר. הוא כיבה את האור והלך לצד החדר, מתכסה בסדין דק לבן, מתהפך במקומו. ליבי נצבט כשראיתי שהוא נכנס למיטה כשהוא לבוש. הוא אף פעם לא ישן כשהוא לבוש.
המחשבות והחלומות התערבלו בראשי באותן שעות מאוחרות. קמתי בבהלה מחלקי חלומות קטנים, וחזרתי לשינה מהולה בעצב. בכל פעם שקמתי, השקפתי עליו. גופו הגברי מכוסה בשמיכה לבנה דקה, גבו אלי ופניו לקיר. כל כך רציתי לקרוא לו לכאן, למיטה הענקית, הנוחה, החמימה והריקה. רציתי לשכוח מהכל, שרק ישכב לידי, כשאף בד לא מפריד בנינו. להתמסר אליו, אל זרועותיו, להירדם במתיקות כמו פעם...
כיביתי את מנורת הלילה הקטנה והחדר החשיך. קירבתי אלי את השמיכה, מתכרבלת בתוך עצמי, וידעתי שהפעם זה סופי.
