הערבים הקרירים של יוני,ניסו לקרר את הרגשת החום המלבבת שנמצאה במקום,שבו משאבת החיים מפמפמת.
העצים שהתנועעו ברכות למגע הרוח המנשבת,לקחו אותי ואותה,למוזיקה קסומה ונפלאה.
והיא?רותם,האחת והיחידה,הסכימה לבקשתי.
הרגע הזה שפשוט התקדמנו יד ביד,היה מופלא בעיניי,כאילו כל הצרות שלנו נשכחו.
רותם,שיער חום בהיר שגולש לו על כתפיה כמו שמילותיי גולשות אליה לליבה.
ועיניים כל כך אמיתיות וגדולות,עיני אדמה פשוט{צבע חום}.
התקדמנו בדרך הסלולה שמובילה אל גם הורדים שתמיד רציתי לקחת אותה לשם.
האוויר היה מורגש עם האהבה,אפילו הציפורים צייצו וחיזרו אחת אחרי השנייה.
לא אמרנו מילה,כי הרגע הזה היה אחד מהרגעים שאתם יושבים בזמנים קודרים וחושבים על אותם רגעים,שלהם אתם יודעים שיהרסו אותם המילים.
אז זה היה מאותו הרגע הזה,שמילים אינן נכללות בו,רק הרגש הכובש את הממלכה האדירה,המתפלגת לארבע מקומות.
עדיין שמחים מהקשר,מאותו בנאדם שהוא הכי אהוב,הגענו לגן הוורדים.
הריח היה משכר,לא כמו השמפו וריח שיערה של רותם,אבל הוא היה משכר.
"חמודה שלי..",אמרתי בהיסוס קל,"כתבתי משהו מיוחד,הוא משהו שאני רוצה להקדיש לך..."
הברק בעיניה של רותם רק סימן לי להמשיך,עיניה המשולהבות כמו אש בוערת וחמה,ידיה הלחוצות לא הפסיקו לנוע מרוב התחושה שמציפה כמו מים.
התחלתי לדקלם לה,את אשר כתבתי:
כנפי האהבה סחפו אותי רחוק,
אך את באת וגרמת לי לשוק.
נתת לליבי פולסים מגנטיים,
שאני חושב על זה,אני עדיין לא מאמין
שהוא נשאר בחיים.
אני אוהב אותך מתוקה,
את היא היחידה,שגורמת
ללבנה להתחלף לשמש
שיושבת לכולם על הראש
והשמש,שמתחלפת לעננים שלמים
של גשם.
את היא העונות בשבילי,
את היא אהבתי.
לאחר מכן השתתקתי,האש שבערה בעיניה של רותם,כעת התחלפו לדמעות רותחות על פניה מרוב האהבה.
היא רק התקרבה אליי וחיבקה אותי הכי חזק שהיא יודעת,הכי חזק שהיא יכולה.
הספסל שהיה באמצע,גם הורדים,באמצע הרגשות החזקים,קרא לנו לשבת עליו,כדי שנספר לאחד והשני את כל הסודות,את כל השקרים,את כל הבגידות.
להתחיל דף חדש נקי לגמרי,ולא דף משומש שמכוסה במעט טיפקס.
אני ורותם התיישבנו על הספסל,עדיין מחובקים,עדיין מאוהבים ושמחים.
לרותם כבר חזרו מילות החיבה,"ואוו...זה היה ממש יפה ומדהים...",אמרה כמעט חסרת קול.
"תודה בובי",נשקתי לה כעת על שפתותיה,על המקור שאני שואב ממנו את הכוח להמשיך ולאהוב.
ההרגשה כל כך מדהימה,השפתיים לא נחו,כאילו הן היו במעין ריקוד כזה שלהם,ביחסים משל עצמם.
"רועי",אמרה רותם ולרגע נחה מהמשך המשפט,"אתה אף פעם לא הסתרת ממני משהו?"
אתם מכירים את השורה הזאת שחוזרת על עצמה לפעמים בסיפורים,"והלב שלי החסיר פעימה",כל פעם שקראתי את אותה שורה גיחכתי,לא האמנתי,הרי הלב לא יכול סתם ככה להחסיר פעימה,זה בלתי אפשרי מבחינה פיזית,אך כששמעתי את מילותיה של רותם,את השאלה הזאת שאף פעם לא רציתי שישאלו אותה,אז,הלב שלי באמת החסיר פעימה.
"אממ אממ",גמגמתי לא ידעתי מה לענות לה,הרי הקשר הזה הוא מחויבות אחת שלמה.
"הבנתי",אמרה,"לא אמרת לי הכל..."
"זה לא ככה...",צעקתי לרותם ולאחר מכן נהייתה שתיקה,"את זוכרת,שתמיד שאלת אותי למה רוב הסיפורים השירים או כל דבר אחר שאני כותב עצוב?"
"כן",אמרה קצר ולעניין בטון כל כך אדש וחסר רגישות שפצע את ליבי.
"טוב...אז מה שאני הולך להגיד עכשיו הוא קשה,קשה מאד אפילו...לפני 4 וחצי שנים,הייתה לי חברה,אהבה אמיתית כמו האהבה שלנו,אם לא יותר גדולה....מצטער אם אני פוגע....",לאחר מכן השתתקתי,כדי לראות איך רותם מגיבה.
הניצוץ שתמיד היה בעיניה,התחלף כעת לדמעות מלוחות ומדכאות.
התקרבתי אליה,חיבקתי אותה כעת,"די זה בסדר...אם מה שאני מספר עושה לך רע ודמעות,אז עדיף שאני לא אספר..."
היא לא ענתה,רק התכרבלה ברווח שבין ידיי לבין גופי,היא עצמה כעת את העיניים,כאילו היא מדמיינת חיים אחרים,אהבות שונות,דברים חדשים ושונים.
המשכתי כעת עם דבריי,"אז...אותה אהבה הזאת...",כעת כבר נשברתי.
רותם שמה לב הרימה את ראשה,"רועי אתה בסדר?"
דמעות כעת שברו את חומת השמחה והחוזק.
"האהבה שלי...מתה רותם",אמרתי בקול גוסס.
אני זוכר שבבית החולים לא משתי ממיטתה של טלי,כל הזמן נשארתי על ידה אפילו גם לא הלכתי לבית הספר.
לא האמנתי שיהיו לי חיים אחריה,אחרי הכל,היא הייתה האהבה האמיתית שלי,הכי חזקה ועוצמתית שלי.
הרופאים סיפרו לי שהיא הולכת למות,סיפרו לי שהיא עכשיו כבר בתור להופעה לראות את אלוהים ואת המלאכים.
ואני הייתי בתור,של האנשים שמדוכאים כל הזמן,שמחכים כל רבב של תקווה אך לא מוצאים.
אהבתי כל כך את טלי,אומרים שלא יודעים מה זאת אהבה בכתיה י',אומרים שמגלים מה זאת באמת אהבה אמיתית רק שמבוגרים מספיק.
אך מה שהיה ביני לבין טלי,היה אהבה אמיתית,אולי יותר מידי אמיתית.
ביום שטלי מתה,כל העולם היה עצוב,הציפורים אפילו לא צייצו כאילו הן ידעו שה"מלכה" שלהן הלכה לעולמה,חוץ מזה גם הנחתי שציפורים לא יכולות לצייץ ביום שכזה.
אני זוכר את ההלוויה,את רגשות האשמה,את השנאה שחלחלה בתוכי כשראיתי הרבה אנשים באירוע עצוב זה.
השמש שבדרך כלל זרחה בשעות אלה,כבר התיאשה ממני,מהארץ הזאת.
אפילו התחלתי לשנוא את ההורים של טלי,שלא יודעים מה היא רוצה,אני הייתי בטוח שאני ידעתי מה היא רוצה.
שהיא רצתה שרק אני אהיה שם,לבד,רק איתה,אם אפשר לקרוא לה "היא" עכשיו,שכעת היא כבר מתה.
רותם כולה הייתה המומה,לא ידעה אם לבכות או לרעוד,היא לא הצליחה לעכל זאת,כמו שאני עד היום לא הצלחתי לעכל שטלי איננה.
אני כבר אחרי צבא ובכל זאת עברו כבר כמה שנים,אך הכאב הזה עדיין לא הוחלף באהבה,עדיין לא.
הרוח הקרירה שנשבה מסביבנו ומסביב לגן,גרמה לי ולרותם להתקרב ולהתחבק,להיות כמו גוף אחד,למרות שבנפשנו כרגע,אנחנו היינו שני עצמים נפרדים בלי שום דבר משותף,כמו אש ומים.
"אם זה לא יותר מידי קשה לך...אני...אני אשמח לשמוע עוד קצת ממה שקרה...אך זה תלוי רק בך",רותם אמרה ביתר רגישות.
"כן,כן",אמרתי עדיין עם הניאגרה בעיניים.
כשהיינו בכיתה ט',אני זוכר שטלי אמרה לי בזמן שהייתי אצלה,"אתה יודע זה מתישהו ינצח".
"מה ינצח?",שאלתי מרוכז יותר בטלויזיה מאשר בה.
"הרצון שלי לחיות"
עכשיו כבר סגרתי את הטלויזיה,"שום דבר לא ינצח אתהרצון שלך לחיות!טלי אני אהיה תמיד שם,אנחנו נתחתן כמו שתמיד רצית,יהיו לנו שלושה ילדים ובית פרטי,כמו שתמיד חלמת.
חיבקתי אותה הכי חזק שיכלתי באותו הזמן והיא רק אמרה,"אם אתה אומר,אם אתה אומר."
חודש אחרי זה עשינו אהבה,בעיקרון זה התחיל ממיזמוזים ודבר אחד מוביל לאחר,זה לא היה מתוכנן.
בעצם כשאני חושב על זה,הפעמים הראשונות אף פעם לא מתוכננות.
עינה של רותם ברקו מעצב,מאכזבה,מאהבה עצובה,היא רק הנהנה שאמשיך.
אך נגמר לי כבר הכוח הנפשי להמשיך,"אולי יותר מאוחר אני אמשיך,אני צריך קצת להפסיק לבכות,זה לא עובד ככה שאת הגבר המאצ'ו ואני האישה עם הדמעות",אמרתי בקול עצוב.
רותם מעט חייכה.
אחרי שמעט נרגעתי,"אני יכול לשאול אותך משהו?"
"ודאי",אמרה בטון שמנסה שייצא מעודד.
"למה כל פעם שאנחנו מגיעים לנושא של הורים את מרגישה לא הכי בנוח?"
עכשיו גם רותם התנהגה כמוני בהתחלה,לא בנוח.
"אני חייבת לדבר על זה עכשיו?",שאלה בקול מתחנן.
"תשמעי בובי,את לא חייבת אבל אני חושב שזה כמו מן ערב כזה שאנחנו מספרים אחד על השניה את הדברים הכי אישיים..."
הרוח הקרירה גרמה לרותם לשבת על ברכי,הבטחתי בעינה כל כך מדהימה.
נישקתי אותה שוב באותו יום,בפעם המאה,שוב פעם הטעם הזה של השפתיים שלה,שוב פעם הרגש הזה שמסחרר ודופק לך את הראש כמו משקה חריף.
אחרי חצי דקה,של נשיקה ארוכה,רותם כעת הביטה בי בעיניה החודרות,שחדרו את הרגש,חדרו את הגוף,חדרו אותי.
"רועי",אמרה בקול קר,"אני מאומצת,אמא שלי חלתה גם שמה שטלי חלתה,כפי שהבנתי ממך...היא נפטרה שהייתי בת ארבע וחצי,אני לא ממש זוכרת אותה..."
"זה בסדר...",אמרתי מנסה להרגיע את רוחות הרגש שגברו וגדלו כמו אש המתלקחת בכמה מקלות עץ יבשים.
"לא זה לא בסדר!",רותם כבר בכתה,אלוהים גם הצטרף לבכי שלה,אני חושב אפילו שהוא בכה על העולם שהוא בנה,אנשים כל כך צבועים ודו פרצופיים,חולרות וחלאות,רוצחים ושקרנים.
הגשם הרטיב אותנו,החולצה הלבנה של רותם כעת הייתה שקופה,החולצה השחורה שלי הייתה רטובה.
שנינו היינו רטובים,רטובים מעצבות ומדמעות שמטביעות את הלב הכבד מיגון בנהר של דיכאון.
"יש לי בית ריק...אממ בא לך לבוא אליי?",שאלתי בחשש שתסרב.
"נראה לי שזה בסדר",השיבה באנחה.
הגשם שטפטף ברקע,הזכיר לנו שכל שהייה מיותרת בחוץ יכולה להוביל לחולי ולהתקררות,הוא האיץ בנו לחזור הבייתה.
יצאנו מגן הורדים,אחרי קבע רבע שעה הליכה מהירה,הגענו לביתי,בית לבן,חדש,בית פרטי,בית שכולו שלנו,כל השטח שבו הוא שלנו.
עברנו את שלוש המדרגות,הכנסתי את המפתח לבריח,נכנסנו לעולם אחר,חם,בלי גשם,בלי ורדים,עולם אינטימי רק של שנינו.
"את רעבה צמאה או משהו?",שאלתי בלחץ,שמא אני לא מתנהג אליה כמו שצריך.
"אני אשמח לכוס תה חם"
"סבבה אז אני אכין לך"
"חכה שנייה"
"מה?",שאלתי בסקרנות.
"מה עם הדוגמית?"
לא הבנתי על מה היא מדברת,"איזו דוגמית",אחרי זה כבר הרגשתי את שפתיה שלה על שפתי.
"הדוגמית שלך",אמרה.
הלכתי למטבח,להכין לה את התה,"כמה סוכר?"
"אחד",צעקה,קולה הדהד במרחבי הבית הריק.
התקדמתי בזהירות עם התה לסלון,רותם ישבה על הספה,מולה השולחן עץ,מולה גם הטלויזיה.
"הנה"
"תודה,אמרה בחיוך מתוק ובקול מתוק עוד יותר.
רותם החזיקה את הספל בידית המיוחדת,קירבה אותו אל פיה,לגימה קטנה שתתה,כל כך מתוקה היא נראתה.
והרעש ששותים,שכל הזמן ההורים אמרו לי שזה לא יפה ככה לשתות,היא נראתה כל כך חמודה,אפילו עם הרעש שבעצם הוא לא הזיק לחזות,אלא להפך,רק הוסיף.
היא הניחה את הספל,על הצלוחית.
"את רוצה להמשיך לדבר?על מה שקורה?מה שקרה?"
"אין ממש על מה לדבר...",אמרה בצורה כועסת.
"רועי,אולי אתה רוצה להדליק את הטלויזיה?"
"טוב",אמרתי קצר,"למרות שאני לא בטוח שיש משהו לראות שם בכל מקרה".
"מה אכפת לך לנסות?!",שאלה,אם לומר בכנות היא יותר צעקה זאת.
"בסדר בסדר",פתחתי את הטלויזיה על ערוץ הסרטים,היה סרט רומנטי באותה שעה.
רותם התכרבלה לצידי,מעט התקדמתי עם הגב לקחת שמיכה מהכורסא שהייתה לידי.
כיסיתי את שנינו,ראינו סרט על גבר אחד שחווה מוות של אהובתו וכעת קשה לו להשלים עם זה,קשה לו להשלים ולהתאהב מחדש.
סרט שהוא די מבוסס עליי,אני חושב.
לבסוף במהלך הסרט,הוא פוגש פרסומאית חמודה ומתחיל להתאהב בה,כמובן שהיו להם לא מעט ריבים,הרי באיזה סרט רומנטי אין דרמה?
הוא כל הזמן היה שקוע בעצמו ובמה אם מה שהוא עושה לא בסדר,זאת אומרת להמשיך בחייו.
אבל האהבה תמיד מנצחת,טוב לפחות כך בסרט,למרות שזה אירוני שזה המסר כי בהתחלה האהבה הראשונה של האדון,נפטרה,איך האהבה לא יכלה לנצח את זה?
בזמן שרצו הכתוביות של הסרט שהוא נגמר,"רועי...אני ניסיתי כמה פעמים...ל...",השתתקה אך ניסתה שוב כמו תינוק העומד ומנסה ללכת ונופל עוד לפני שהוא מספיק לעשות את צעדו הראשון,אך הוא לא מוותר שוב הוא קם.
"אני ניסיתי כמה פעמים להתאבד...",אמרה בעצב ובפסימיות.
"זה בסדר גם אני",אמרתי מנסה לעודד אותה ולהראות לה שהיא לא היחידה בעולם.
הבטתי לכמה רגעים בשעון הקיר,"מאוחר חמודה,את אולי רוצה להישאר לישון פה?ההורים שלי חוזרים רק מחר בצהריים"
טוב אמרה בעייפות אך יותר בעצבות.
"תשמעי...רותם...אני ממש שמח שעשינו את הערב הזה,שדיברנו...אבל את חייבת לתת לעבר לברוח,לחיות את ההווה"
"זה מצחיק",קטעה אותי,"כי זה בדיוק מה שתכננתי לומר לך,שתתרכז יותר במה שאתה יכולה להשיג ולא במה שכבר אבד לך בעבר"
"רועי אני אוהבת אותך"
"חבל שזה הדדי",אמרתי מנסה לגרום לה להתעצבן.
"איי יחתיכת....",נתנה לי כרית בפנים.
אחח ככה זאת אהבה.
"בא לך לעלות אליי לחדר?"
"כן ומה נעשה שם?",שאלה בקול מתחכם.
"נישן",אמרתי קצר מנסה להסתיר את פניי מהחיוך שלבטח יבוא אם אביט ברותם.
"נישן?",חזרה אחריי בקול מזלזל ומצחיק.
"אווף עלית עליי,נעשה התעמלות....",אמרתי עדיין מכסה את פניי.
"איזו התעמלות?"
"ג'ימנסטיק בחושך,דווקא אחלה ספורט,את יודעת למה אין לזה ענף רשמי נכון?",שאלתי אותה.
כעת כבר אני והיא התפקענו מצחוק.
היא עלתה איתי לחדר,עולים במדרגות יד ביד.
כשנכנסנו הדלקתי מנורה קטנה ולא חזקה מעל המיטה,הפעלתי גם את המזגן על חימום.
התקרבתי לרותם ונישקתי את שפתותיה,ידיי ליטפו את גבה,חולצתה הייתה לחה עוד מהגשם.
היא פשטה לי את החולצה,עדיין האש בערה בין שנינו.
כעת הגיע גם תורי לפשוט לה את החולצה,עכשיו נותרה רק החזייה הלבנה שהסתירה את עופריה הנכבדים.
המשכנו עם המזמוזים ועם האהבה החמה שגרמה לחורף לימוס ולברוח למקום אחר.
שעה וחצי אחרי האהבה הסוערת שלנו,רותם ואני היינו כביום היוולדנו ערומים,אני מחבק אותה כל כך חזק,שנינו שמחים ואופטימיים לעתיד.
"זה היה הערב הכי טוב בחיי",רותם אמרה כמעט חסרת נשימה וקול.
"גם שלי",הוספתי.
"אתה עדיין חושב עליה נכון?"
"על טלי?כן כל הזמן...אני חייב להוסיף שבלעדייך היה מתאפשר המצב שלא הייתי מתגבר עליה...",דמעות כעת רצו בעיניי,דמעות של כאב ושמחה יחדיו,הפכים מושלמים.
"אני חייבת להגיד לך גם משהו",רותם הסתובבה לכיווני יכלתי להרגיש את נשימותיה ואת האהבה דרך עיניה,"בלעדיך אני לא הייתי מצליחה להיות שמחה,להפוך לאופטימית גם".
שוב פעם התנשקנו.
בבוקר שהתעוררתי,מצאתי את רותם לצידי מיטתי,הכי מאושר בעולם.
אפילו הערבים הכי גרועים שיכולים להיות,יכולים להיות הערבים הכי מסעירים הכי אמיתיים והכי אופטימיים בחייכם,הערבים הכי ארוכים.
