זה סיפור שעברתי כהזיה כשהייתי באשפוז במצב קשה והיו לי הזיות..
הרצח - היה או לא היה? פרק א'
מאושפז.
קריסת מערכות.
פיזיות ונפשיות.
הצחוק נקבר מזמן והגורל ממשיך לשכב לצידי, בתוכי, בריאות שלי, ולא ברכות.
גופי, גם הוא כבר לא חש ברכות המזרן. התייבש. אסור היה לי לקום, והשכיבה הממושכת גרמה לו להתפרק. להישבר. לכאוב.
כדור השינה לא הועיל. לא רק שלא הועיל, הוא פתח את החלון הגדול וזרק את מוחי עמוק אל סמטאות האפילה...
חושך בחדר. כמעט מוחלט. רק אור חַלָּשׁ, חָלַשׁ בחלל, ובאוויר ריחפה אווירה שניגנה תווים של סרט אימה. עוד מעט הוא יגיח מתוך העלטה.
שלוש לפנות בוקר. כך הראה לי השעון הדמיוני שהיה קבוע על הווילון שכיסה את מיטתו של החולה, אשר ישן בקצה הימני של הסוויטה, בקו ישר ובאלכסון למיטתי. המטפל שלו ישב על הכורסה הקרובה למיטה ומדי פעם זקף את גבו ומתח את צווארו, כדי לבדוק אם מטופלו עצם כבר את עיניו. אולי גם הוא כבר היה עייף ורצה רק לישון מעט. קיוויתי. הוא קם וניגש אל החליפה שניצבה קרה, בודדה ועירומה על הקולב ותחב את ידו לתוך הכיס. ולכיס השני. מתוך הכיס הפנימי הוא שלף משהו.
בוודאי איזה תכשיט, החלטתי. אולי טבעת יקרה?
הוא הסתיר את הגניבה בתיקו.
אני והאני שבתוכי, שבראתי מדמיוני, יוצאים לקרב.
אל תתערב, לחשתי לאני שבי.
לשתוק?
תשתוק! שלא יבחין שראית מה הוא עשה! תכסה את הפנים בסדין!
כיסיתי. ולא היה לי אוויר. המשכתי לעקוב אחר המתרחש. המטפל אחז בתיקו ויצא מהחדר. נשמתי לרווחה. לא להרבה זמן. אחרי שתי דקות הוא חזר ועמד ליד המטופל שלו. והמתין. נדמה היה שהוא מביט בו בבוז, ומתווי פניו זעקו המילים בקביעה: 'הגיע זמנך!'
האח התורן נכנס לסוויטה. צעד לעבר מיטתו של החולה הזה תוך כדי שהוא בוחן את השטח. מבטיו עברו מפינה לפינה ומכול המיטות הוא קלט תרדמה מוחלטת. הוא התיישב על קצה המיטה שלו, בחלק הזה, בו היו מוטלות רגליו. הרים, הוריד, סובב, שלף את הסדין ו...
לא הצלחתי לראות בבירור מה הוא עושה לו. היה חושך. כמעט מוחלט. אימצתי את עיניי. הוא הפשיל מעליו את מכנסי הפיג'מה. אולי גם התחתונים - לא ראיתי כל כך טוב. ואולי, אולי היה זה בכלל טיטול, אבל כמו שאמרתי, לא ראיתי בבירור. החושך לא היה לטובתי. התנכל ליכולת הראייה שלי. האח עבר לחלק הקדמי של המיטה. ביד אחת הניף את חלק גופו העליון של החולה כלפי מעלה ובשנייה אחז בסדין.
אל תחנוק אותו! כמעט זעקתי, והתחפרתי מתחת לסדין. רעד עז טלטל את גופי ופחד אימתני השתלט על כול אבריי. הפסקתי לנשום.
שלא ישמע אותך בכלל! תסתתר!
אבל שוב נעתקה נשימתי. ושוב הסרתי את הסדין מעל פניי. וסקרנותי החתולית משכה את עיניי אל המיטה - אל אירוע הרצח.
האח הוריד את חולצתו. אולי היה זה חלוק? לא הבחנתי. גם הלבן נראה שחור בחושך הזה. הזיעה כנראה נטפה והפריעה לו לסיים את משימתו. הוא המשיך ל...
מה הוא עושה? הוא יהרוג אותו! אלוהים! למה אף אחד לא נכנס לכאן כעת??
זהו, פחדתי לנשום. כמעט הרגתי את עצמי. בעיקר מפחד. האח הזה רוצח מטופל והמטפל שלו שותף לדבר עבירה! הוא בטח הבטיח לו הרבה כסף עבור הרצח הזה. אם יש לו שלושה מטפלים אישיים שמחליפים ביניהם משמרות, אז יש לו הרבה כסף, גייסתי מניע למחשבות שלי.
כן, זהו, זו לא הייתה טבעת. הוא גנב את מפתח הדירה המפוארת של החולה, קבעתי.
'יש לו שם בבית מזוודה עמוסה שטרות ותכשיטים וזהב' לחש לי הקול מבעד לענני הריחוף.
קיוויתי שישכח את קוד הכניסה לבית, והאזעקה תפעל, ותגיע ניידת המשטרה ויעצרו אותו.
אההההה... אין לי אוויר.
כן, זה מה שיקרה, הצלחתי לפלוט מתוך הנשימה, שנעתקה לה משטף הדמיון הקולי שלי, שתיאר את הסצנה שתבוא, והמשכתי לקוות.
ואז...?
ואז יבואו השוטרים לבית החולים. למחלקה. לסוויטה.
ואז... לא! הם ירצו לגבות ממני עדות, כי יראו במצלמות האבטחה שהייתי ער ועד למתרחש! איך אוכל במצבי למסור עדות? אם בכלל אגיע למצב של מתן עדות, כי בטח גם אותי הוא ירצח, לאחר שיבין שצפיתי במעשיו, ובבוקר ימצאו את גופתי נטולת דופק וקרה.
אל תנשום! תכסה את הפנים! יותר צמוד! עדיף שתמות מחוסר חמצן ולא תחת כותרת של נרצח באכזריות!
כיסיתי. צמוד-צמוד היה הסדין אל פניי. הדוק ומחניק. וחיכיתי. יצרתי לי רעלה מהסדין. לאף. ליפפתי את קצה הסדין סביב לראשי, שיכסה את הפה והעיניים, כדי שאוכל רק לנשום, אבל לא לראות! רק האף בלט החוצה.
מזל שאין לי חוטם נשרי. בולט כזה, שמאפיין בקריקטורות אף של יהודים. הוא, המטפל, בטח היה רואה אותו מרחוק והיה קורא לאח שירצח גם אותי.
אפרוחי. יש לי אף אפרוחי. קטן כזה. סביר לגודלו. אפילו לחטט במעשיהם של אחרים הוא לא מסוגל.
אחר כך הצצתי. החולה שכב על מיטתו ללא ניע. מרחוק יכולתי להרגיש את גופו הקר. המת. המטפל ישב על הכורסה והתנהג כמו דבר לא קרה. כאילו הוא לא שותף לרצח שהיה כאן רק לפני כמה דקות. הוא עשה תפנית חדה במבטו לכיווני. בעדינות, כדי לא למשוך תשומת לב, אך במהירות, כיסיתי שוב את פניי.
נחנקתי. אין אוויר. אין...
"הצילו", זעקתי אל ריאותיי, והן לא נענו לי.
וידעתי. ידעתי שהחזרתי את נשמתי ל...
מי שהעניק לי אותה.
המשך מחר...
