ויליאם זכר רק את הבלרינה. היא הייתה כה יפה בפעם האחרונה שהקרנבל הנודד עבר בעיירה הקטנה, עד שהוא גנב מודעה של הקרנבל שהייתה תלויה ליד כיכר העיר והחביא אותה מתחת למיטתו, והיה בוהה בה מדי לילה לפני שהלך לישון. המבט העצוב מעט, שמלת המשי הוורודה והקצרה, השיער האסוף בקפידה – כולם נחרטו בזיכרונו והופיעו, ערב ערב, בחלומותיו.
עשר שנים עברו מאז שראה אותה לאחרונה. הקרנבל הנודד הסתובב ברחבי היבשת כולה, והגיע אל העיירה שוב. הוא היה בן 12 בפעם האחרונה, והוא כבר לא היה ילד יותר, אלא גבר צעיר בן 22, גבוה ורזה, שהתעלם בקרירות מניסיונות החיזור של בנות העיירה – מכיוון שליבו היה כבר נתון לאחרת.
ההופעה הייתה מדהימה. אוהל הקרקס הצבעוני היה מלא אורות וספסלי העץ הבהיקו בניקיונם. הלוליינים, מאלף האריות, הליצנים – ויליאם ראה את ההופעות כולן בחוסר סבלנות הולך וגובר, בעוד הוא ממתין לראות את הבלרינה, כוכבת המופע ומלכת חלומותיו. וכאשר הקוסם הזקן שניהל את המופע הורה לעמעם את האורות מלבד הזרקור על הזירה המרכזית, ליבו כמעט שלא עמד בהמתנה יותר.
היא עלתה מתוך דלת נסתרת בקצה הזירה. שערה אסוף בקפידה, שמלתה הוורודה מבריקה, ומבטה העצוב מרוחק ומסתורי. המוזיקה הובילה אותה, והיא רקדה כאילו היא האדם היחיד בעולם. למרות שמבטה מעולם לא הופנה אל הקהל, ויליאם הרגיש כאילו היא רוקדת עבורו. הוא היה כל כך שקוע במופע, שהמחשבה היחידה לה היה מסוגל היא השתאות עמומה איך נראה כאילו היא לו הזקינה אפילו ביום אחד.
ויליאם ידע כי הוא חייב לפגוש אותה, ולכן מעט לפני סיום המופע הוא חמק מתוך הקהל המצא מקום מחבוא מתחת לספסלי העץ. לקול תשואות הכפיים המופע הסתיים, וכל באי הקרנבל הנודד החלו לצאת אט אט מהאוהל הצבעוני. ויליאם שמע ממקום מחבואו את מנהל הקרקס מאחל לילה טוב לאחרוני האורחים בעוד הבלרינה עומדת לצידו בדממה. ומיד לאחר שאחרון האורחים עזב והבלרינה חזרה לחדרה, הוא שמע אנחה עמומה ממנהל הקרקס, וכל העולם הפך אפור.
האוהל הפך דהוי, בדיו הצבעוניים מהוהים, מלאי חורים וטלאים ונגועים בכתמי עובש. ספסלי העץ הפכו רקובים וירקרקים, ואפילו החול העדין שהיווה את רצפת הזירה נראה לפתע מלא אבנים וכתמי שמן. ויליאם הציץ ממחבואו וראה את מנהל הקרקס נשען על מקל הליכה, בידו השנייה כובעו המרופט, והוא צולע לאיטו אל מאחורי הקלעים.
ויליאם חמק ממקום המסתור שלו, וניסה להגיע את פתח הבימה מבלי להיתקל באיש מאנשי הקרנבל, אלא שלאחר כמה צעדים הבחין בכמה מאנשי הקרנבל הולכים ישירות לכיוונו ולא היה לא היכן להסתתר. אלא שהם עברו לידו ולא התייחסו אליו כלל, וככל שהתקרבו הבין ויליאם שמשהו כאן לא כשורה: מתחת לבגדיהם המרופטים – שהיו נקיים ומבריקים רגע קודם לכן, בזמן המופע – אנשי הקרקס היו לא הרבה יותר מגופות מרקיבות, עצמות בולטות מבין קרעי הבשר ושיער מרוט שבקושי נצמד לגולגולת ולעור האפור שהיה מתוח מעליה.
אימה עמוקה היכתה בו, והוא החניק צרחה עמוקה בעוד שני הזומבים עברו לידו והמשיכו לכיוון הזירה. ליבו פעם במהירות והוא הזיע זיעה קרה, אך עמד בשקט ונתן להם לעבור אותו. לפתע היכתה בו מחשבה נוראית – הבלרינה! היא סגורה כאן, בקרנבל הנודד, עם היצורים האלה סביבה! הוא חייב למצוא אותה ולחלץ אותה מכאן!
הוא רץ בין אוהלי הקרנבל עד שמצא את אוהל המגורים של הבלרינה, שכמו כל שאר האוהלים בקרנבל היו נקיים וצבעוניים בזמן המופע, ועכשיו נראו אפורים וקרועים. הוא הסיט את הבד בכניסה והתפרץ פנימה, תוך שהוא מחפש את הבלרינה בעיניים קרועות לרווחה.
בתוך האוהל, בתוך ארון קבורה פתוח, שכבה גופה מרקיבה לבושה בשאריות של שמלת משי וורודה.
ויליאם לא האמין למראה עיניו, והוא נפל על ברכיו המום. הוא ניסה להבין מה רואות עיניו, ולא הצליח. אלא שאז, קול של וילון מוסט משך את תשומת ליבו הוא חג על ברכיו וראה את הקוסם הזקן, מנהל הקרקס, נכנס אל האוהל. הקוסם הזקן נאנח, סימן לויליאם לקום על רגליו, והחל לדבר.
"צר לי, נערי. אני מתאר לעצמי שבאת לחזר אחריה? היא מושכת קהל בכל מקום, ומדי פעם נער צעיר כמוך מחליט לנסות את מזלו ולחזר אחריה, והוא מוצא את עצמו כאן, לא מאמין למראה עיניו. רוצה לשמוע איך זה קרה?" הקוסם הזקן החווה במקל ההליכה שלו לעבר הגובה בארון הקבורה, וויליאם רק הנהן בראשו.
"הכרתי אותה כשהייתה בת 17, רקדנית יפהפייה שהתאהבה בשוליית קוסם צעיר. יחד ברחנו מעיר הבירה, והצטרפנו לקרנבל הנודד. אהבנו כל רגע, ואהבנו זה את זו. החלום היה מושלם. אלא שאז הקרנבל הגיע לעיירת כורים קטנה בצפון, ושם החלום הפך לסיוט. אתה מבין, העיירה הייתה כולה מוכה במחלה בו לא נתקלתי בעבר, ואחד אחד אנשי הקרנבל חלו. היינו תקועים בהרים, קור ושלג סביב, ולא יכולנו לשרוד – אלא אם הייתי מנצל את יכולותיי". הקוסם הזקן נשען ל מקלו שוב, והמשיך בסיפור לאחר ששתה לגימה מבקבוק מתכת קטן.
"אתה יודע, להרים מת כזומבי זה לא טקס מורכב במיוחד. הבעיה היא שאותו הזומבי יציית לפקודות פשוטות בלבד, והוא יאבד כמעט לחלוטין את היכולות והידיעות שהיו לו בחייו הקודמים. ליצור זומבי שיוכל להמשיך להופיע היה אתגר קשה בהרבה, אבל הצלחתי. הקרנבל המשיך לנוע. אנשי הקרקס המשיכו להופיע, ואני יכולתי להמשיך ולראות אותה רוקדת. זה כל מה שרציתי".
נראה היה כאילו הקוסם הזקן מוחה דמעה, אך הוא השתלט על רגשותיו והמשיך בסיפור. "עברו הרבה שנים מאז, כמו שבוודאי ברור לך. אני איש זקן עכשיו, אך בכל עיר בה אנו מופיעים היא צעירה ויפה כתמיד. אמנם היא אינה מודעת לקיומי, והיא רוקדת את הריקוד הקבוע שלה וחוזרת לאוהל ואל הצורה המחרידה הזאת, אך לכמה דקות היא שוב מושא חלומותיי. הבעיה היחידה היא שמדי פעם, בעיירה כזו או אחרת, יופיע בחור צעיר – מאוהב עד מעל לאוזניו – וינסה להציל אותה מחיי הנדודים. אלא שאז הוא נחשף למראה האומלל שלפניך, ובלית ברירה אני נאלץ לעשות מעשה. אתה מבין, אני לא יכול להרשות שאנשי החוק יתחילו לרחרח סביב הקרנבל, נכון? אז לצערי, אני לא יכול לתת לך לחזור לעיירה".
הקוסם הזקן נראה לפתע גבוה ומאיים, ומקל ההליכה שלו הפך לשרביט ארוך בעל להב חד ומרושע למראה. "אל תדאג, ילד. תמיד יש מקום בקרנבל לעובד נוסף..."
