אין חרטה

לְהַלֵּךְ בַּיַּעַר הֶעָבוֹת

יַחַד עִם הַנֶּכְדָּה

כְּשֶׁלְּפֶתַע חָשׁ 

כִּי הוּא מְאַבֵּד כּוֹחוֹת

וְאָז אֶת הַכָּרִיךְ שֶׁלָּהּ

נָתְנָה לוֹ הַנֶּכְדָּה.

תודה צביקה היקר על השיר שם ביער העבות כשמטיילים עם הנכדה ורעבים.

סופ"ש נעים

שמוליק

מתוקה נכדתך המעוניינת לתת לך את הכריך שלה כצ'ופר למאמצי הדרך. עובדה היא שצלחת את המסע, נהנית מהרגע, והיו לך רגעים של שביעות רצון אפילו נגיעה באושר. אם תמשיך לקרוא לעצמך זקן, אתה תשתכנע. אני לא משתכנעת.  

.

אני קוראת כאן כיצד נערה-נכדה חושפת בפני זקן-סבהּ 

עולם שהיא אוהבת, שהיא רוצה לחלוק אִתּוֹ. היא מוכנה 

אפילו לוותר על מאכל ולתת אותו לזקן-לסבא: העיקר,

שהוא יראה, יכיר, יהנה כמוהָ - שתיווצר קִרְבָה ביניהם. 

תחילה, הסבא חושב יותר על כוחותיו הדלים מאשר על

משמעוּת הצעד של הנכדה.

ואז - הוּא מֵבִין.

וכדי להפחית מהתרגשוּתו, שׁוֹבֵר אֶת הרגע האינטימי עִם

עצמו ועִם נכדתוֹ בעזרת ביטוי/ביטול עֶרְכּוֹ:

לנכדתו הצעירה לא יקרה כלום אִם תישאר רעבה...

(ואִם אני טועה, סליחה!!)

כתוב מה-זה-טוב. טוב!

<חיוך> <לב>

תודה רבה-רבה-רבה, צביקה יקר מאוד. 

רבקה

---

העולם שייך לצעירים

וטוב שמשתפים לפעמים

סוף טוב הכל טוב - למרות שמעיקרא ההליכה ביער אבות היתה לך קשה, בהמשך היה לך טוב ואתה לא מצטער על כך כי נכדתך נתנה לך את הכריך שלה. תודה רבה לך צבי היקר.

אופטימיות מתוקה - מרירה