גדת החוף

שמרתי לך את לבי בתוך בקבוק,

על אף שהוא היה דחוס וחנוק,

מרוב הסחף בעומקי הנהר,

הרחק, בלעדייך.

הגעתי למצב של עד כדי פירוק,

כשכל מה שהייתי צריך זה חצי חיבוק,

שהיה שם לעד נשאר,

בין זרועותייך.

וקיוויתי שתבואי,

תצעדי יחפה.

הכנפיים אז ייפרשו,

ויעטפו בקטיפה -

את הנפש הנשברת,

הקטנה והעדינה.

על גדת הנהר המוארת,

נטולת העננה.

והשארתי עקבות בחול למזכרת,

כי רגליי כבדות ורוצות לראות אחרת,

מראה לבן מעבר לגדת הנהר,

שיבוא וילטף.

השעה הייתה רדומה ומעט מאוחרת,

כשהמים סחפו את התקווה העיוורת,

אל עבר החוף שזהר,

אל עבר הלב הדולף.