"אני מחפש את סינדרלה." הוא אמר. ומיקה הרימה את ראשה אל מרום מטר השמונים של קומתו.
הוא אמר את זה בנימה מהולה ברכות נפלאה. כל כך יפה, שנדמה היה לה שהוא ממש חיפש נערה העונה לשם 'סינדרלה'. היו לו עיניים כחולות כמו הים בשקיעה. מלאות הבעה וחום, ולרגע התבלבלה. "מי?" שאלה ומייד רצתה להיבלע באדמה על השאלה הטיפשית. הוא חייך, חשף שתי שורות של שיניים לבנות וישרות. היה לו את החיוך הכי יפה שראתה מעודה. "סינדרלה, היא חסמה אותי בחנייה עם הדלעת שלה." קרץ. והיא פרצה בצחוק. "אההה... כמובן, אני מתנצלת." נבוכה ניתרה מהכיסא וטרקה את הספר שקראה. בשעה זו, הספריה היתה כמעט ריקה. קבוצת ילדים ישבו בשולחן פינתי ועיינו בספרים עבי כרס, הוא נראה לה פתאום לא שייך לסביבה ולשעה. והוא הלך אחריה לכיוון מדפי הספרים לכיתות א'- ג'. היא ידעה גם מבלי שתסב ראשה לאחור, ניחוח הבושם שלו ליווה אותה. "בן כמה הילד?" שאלה, מודעת לנוכחותו הגבוהה מאחוריה. "נטע, בת חמש." ענה, ונדמה היה לה שהיא שומעת צליל של עצב, תוהה בשבריר שנייה, מדוע לא בא עם בתו כדי לבחור ספר. בדרך כלל שאלה שאלות, פיטפטה, ובטחון עצמי לא היה חסר לה, אבל האיש הזה עם מכנסי החאקי והסוודר הכחול, משום מה ריתק אותה בנוכחותו, שהיא לא הצליחה לומר מילה. התאפקה לא לבהות בו יתר על המידה, ושלחה יד למדף הספרים של הגיל הרך, שולפת את 'סינדרלה'. או קיי, בחור. חשבה בפרץ של סקרנות, בוא נראה מי אתה. היא נכנסה לעמדת המחשב, והתיישבה. "אתה חדש אצלנו?" שאלה בחיוך מנומס. והוא החזיר חיוך נבוך. "האמת היא שכן." כמו ילד שנתפס בקלקלתו. "אבל, לא ממש חדש." מיקה לא היתה בטוחה שהבינה אותו, חיכתה שיסביר, אבל הזר החתיכי לא פירט. משכה בכתפיה בתנועה כמעט לא מורגשת, ופתחה מסמך הרשמה במחשב. "תהליך ההרשמה יערך כמה דקות." הסבירה, והוא השעין את שתי זרועותיו על הדלפק מולה, נועץ בה מבט כחול ומחכה. מיקה בלעה גוש שנתקע בגרונה, ונזפה בעצמה, על שהשתוקקה לבהות בו בלי סיבה. "מה השם?" שאלה. "רון גלברג." ענה, והיא הקלידה פרטים למחשב, בוהה במסך ומרגישה מטופשת שלא העזה לשלוח מבט אל מרומי גובהו. "גלברג..." אמרה לפתע בשקט. "יש לכם כבר מנוי, אבל הוא הוקפא, לא ביקרתם בספריה כבר יותר משנה." עיניה פגשו בכחול של עיניו, זיק של כאב עבר בהן, וברגע אחד התמלאו עצב. "נכון," ענה בלי לפרט. "אני מניח שעלי לחדש את המנוי." ולמרות שפתאום התרוצצו במוחה אלפי שאלות - וסקרנות אחת ענקית - ענתה בצורה עניינית. "כמובן." רון גלברג חידש מנוי בספריה העירונית, לקח איתו את 'סינדרלה' ויצא, משאיר אחריו ניחוח מבושם. מבולבלת מעט מעוצמת הרגשות שגילתה בעיניו, חזרה לספר שהשאירה בדלפק, אבל כבר לא יכלה להתרכז בו.
הוא חזר אחרי שלושה ימים, והיא זיהתה את ניחוח הבושם שלו עוד לפני שראתה אותו. הפעם לבש חולצה שחורה והיא הבליטה את עיניו בצורה חדה. "איך היה עם 'סינדרלה'?" שאלה מהתלת. "נפלאה כמו תמיד, הנערה." ענה כשנשען על הדלפק וצחק בקול רם. "היום אקח את 'שלגיה', אני מקווה שאף אחד מהגמדים לא יתנגד." מיקה הלכה לכיוון מדף הספרים, שמה לב שהפעם לא הלך אחריה כמו בפעם הקודמת, במקום זה, נכנס לאחת המחיצות לכיוון ספרי המתח של טום קלנסי. הוא עמד שם מתלבט באיזה ספר לבחור, ולבסוף כשבחר אחד, קרא את התוכן שנכתב בכריכה. תוך כדי קריאה הלך לכיוון הכיסא הראשון שהיה בדרכו. התיישב, והחל לקרוא.
מיקה חיבקה את 'שלגיה' ובחנה את צדידותו, שמה לב לתנוחת ישיבתו. הוא נמרח על הכיסא כאילו ישב על כיסא נוח בחוף הים, והניע את רגליו השלובות באיטיות קצבית, אצבעותיו הארוכות החזיקו בספר בנינוחות, ועיניו מכווצות בריכוז. יודעת שזה רגע של מנוחה, ולא חשבה לנתח מדוע האמינה בכך. מהמקום שבו עמדה נראה לה כל כך שקוע ורגוע, שהתלבטה אם להפריע במעמד הרגעי ולומר לו ש'שלגיה' ממתינה לו בדלפק. הוא הפך דף, וישב שם באותה תנוחה אולי עשרים דקות, ובזמן שלא סייעה בשיעורי הבית של הילדים, או המליצה על ספר, הגניבה מבט לאיש המסתורי הזה שרק את שמו ידעה. רון גלברג.
רון הציץ בשעון שעל פרק ידו, וקם מהכסא תוך שהוא סוגר את הספר בהחלטיות. "לוקח גם את טום קלנסי?" שאלה, אבל רון חייך בסירוב, "אה, לא. הוא קצת מבוגר בשביל 'שלגיה'." למרות שניסה להתבדח, שמה לב לעצבות שממלאת את עיניו הכחולות. הבדיחה נשמעה לה עקומה. "מחר בשעה חמש בערב יש תאטרון בובות, אתה יכול להביא את נטע." הציעה בחיוך, זוכרת את שמה של הילדה. "וביום חמישי יש שעת סיפור עם סופרת מוכרת." אמרה, "אתה מוזמן להביא אותה, הילדים משתתפים פעילים ו..." אבל הוא פשוט כאילו נדחף לדבריה - וקטע אותה, "תודה." ענה, לקח את 'שלגיה' ובלי להוסיף מילה, יצא החוצה. טום קלנסי נשאר על המדף, יחד עם סקרנותה המתגברת. מדוע לא לקח את הספר? שאלה את עצמה. וכשחשבה על זה, בכלל לא הביע התעניינות בפעילויות שהציעה בעבור הילדה. האם אמרה משהו שהכעיס אותו? השאלות הסתבכו לה בראש, לא יודעת איך לענות עליהן, ומאיפה בכלל להתחיל.
רון לא הביא את נטע לתיאטרון הבובות, וגם לא לשעת סיפור. אפילו בפני עצמה לא הודתה שחיפשה את דמותו בין ההורים והילדים, אי אפשר היה לפספס אותו בגובהו. פתאום מצאה את עצמה מנסה לדמיין איך נראית בתו - נטע. בלונדינית קטנטנה ועדינה, עיניים כחולות ונבונות, בדיוק כמו אביה. וחיוך מלאכי... למה הוא לא מביא אותה? שאלה את עצמה שוב. וחיפשה את כל הסיבות שבעולם - 'למה'? ואת כל השאלות שבעולם כדי לשאול אותו - 'למה'? אבל כשהתייצב שוב בספריה, מצאה את עצמה בולעת את הלשון ולא מעזה לחטט בעולמו הפרטי.
"פינוקיו פנוי?" שאל באותו אחר הצהרים. חייכה אליו, "חבל שלא הבאת את נטע לשעת סיפור," העזה לומר כשהלכה למדף. "הילדים נהנו מאוד." רון המהם, אבל לא אמר יותר מזה כלום. "מחר יש מפגש של שירים וצלילים..." ניסתה. ורון, המהם שוב לפני שנכנס למחיצה של ספרי טום קלנסי. הוציא את אותו ספר שהחל קורא בו לפני מספר ימים, פתח בדיוק בפרק שעצר. כמו מתוך הרגל ישב בכיסא שישב עליו באותו יום, באותה תנוחה ממש, והחל קורא, עוטף את עצמו בתוך חומה בלתי נראית. אטום לקולות סביבו. מאוכזבת מתגובתו פנתה לחפש את 'פינוקיו'. אבל לא מצאה את הספר, ובמקום זה אמרה לו, "פינוקיו תפוס, תרצה לקחת לנטע את 'הדייג ודג הזהב'?" רון הרים את עיניו מהספר, חיוך מקסים פיאר את פניו, "למה לא." בדממה הניחה את הספר על הדלפק ובחנה את דמותו, רון חזר אל טום קלנסי, וישב בתנוחה שהפכה להיות פתאום מוכרת כל כך.
רון ביקר בספריה כל שלושה ימים, שמה לב. ותמיד ישב באותו כיסא, באותה תנוחה. ותמיד עם טום קלנסי. ספר אחר ספר הוא סיים. קורא, מרוכז ונינוח. בכל פעם שעה אחת של איכות עם עצמו. שוכח מהעייפות של יום העבודה. ובטח גם דאגות, שיערה. בכל פעם ששאלה מדוע הוא לא לוקח את טום קלנסי איתו, סירב תמיד בתשובה מעורפלת שלא סיפקה אותה כל כך, היו לו תשובות שרק סיקרנו אותה יותר ויותר. מי אתה, רון גלברג? שאלה את עצמה לא פעם.
ביום רביעי נכנס רון חמש דקות לפני שעמדה לסגור את הספריה. מיקה הופתעה, הוא לא נהג לבוא בשעה מאוחרת כזו. "אני מתנצל על השעה המאוחרת, את בטח כבר נורא רוצה ללכת הביתה, אבל..." והוא נראה כמו ילד שהתחנן שתסכים להשאר עוד רגע בספריה, עד שליבה התכווץ בחיבה. "כמובן... את מי תיקח היום?" חייכה. "היום, תמליצי לי את." החליט. הוא לקח את 'אצבעונית', והם יצאו החוצה הרבה אחרי השעה שהיתה אמורה לנעול את שערי הספרייה. "לא לקחת את טום קלנסי." העירה, ורון צחקק. "נדחה אותו לפעם אחרת, היה לי יום מטורף." הוא הלך בקצב צעדיה, לא מיהר במיוחד. שמה לב לכתפיו המתוחות. "את צריכה טרמפ?" שאל פתאום, והיא הביטה בו. "אני חושבת שכן, פיספסתי את האוטובוס." מבוכה עטפה אותה כשצחק. "בואי, אני אקח אותך." הוביל אותה לכיוון מגרש החנייה.
נרגשת עלתה למכונית המפוארת שלו, ובחנה את אצבעותיו כשחגר את חגורת הבטיחות וסידר אותה על חזהו. תנועותיו היו איטיות ועייפות, הוא בהה במראה מעליו, והחניק פיהוק. "תדריכי אותי לאן שאת צריכה להגיע." והיא הנהנה.
ביציאה מהעיר נכנסו לפקק ודממה מעיקה השתררה במכוניתו. כאשת שיחה די זורמת, מצאה את עצמה שותקת כמו דג ומחפשת אחר מילה מתאימה. רון היה מהורהר וטרוד, ומבטו מרוכז בכביש הפקוק, נראה כמעט מנותק. מהורהרת קראה את הסטיקרים הדבוקים במכונית לפניהם, ושיחקה בהיסח הדעת ברוכסן הקטן בצידי התיק, כשלפתע שאל בשקט. "רוצה לראות את נטע?" חשבה שלא שמעה אותו, הנהגים מסביבם צפרו בחוסר סבלנות, והפקק, שהפך להיות מעצבן לכמה מהם - שיחרר מפיהם גידופים וקללות. אבל, היא שמעה. מילה במילה שמעה את שאלתו. הוא נעץ בה מבט כחול, והמתין לתשובתה בסבלנות, כאילו השתוקק שתסכים. המתיחות המשונה שהציפה אותה, הקהתה את חושיה, והיא הנהנה מבלי שיכלה לענות ממש. כל הדרך אל נטע חשבה אם לא היתה פזיזה מידי, מה היא יודעת על הזר הזה? מה היא יודעת על נטע? מדוע רצה להכיר לה את נטע? לא פעם כמעט ביקשה שיוריד אותה בפינת הרחוב, אבל הסקרנות, והעיניים העצובות שלו, עצרו את המילים שכל כך רצו לצאת לחלל המכונית.
הוא עצר ליד בית פרטי מוקף גינה גדולה וירוקה. פרחים צבעוניים פרחו לאורך כל השביל המוביל לבית. "בואי," אמר לה תוך שהוא פותח את הדלת, חש את הססנותה. "תרגישי נוח." הלכה אחריו בשקט, ובחנה את הבית המסודר והנקי. תופסת ממנו מרחק, למרות שנוכחותו לא הפחידה אותה כל כך. מחדר צדדי יצאה לפתע אישה בגיל העמידה, עיניה הכחולות והעצובות לא הותירו ספק לגבי זהותה. "זאת אמא שלי." אמר, ועצר כדי לעשות בינהן הכרה. "היא שומרת על נטע כשאני בעבודה." מיקה לחצה את ידה החמימה של האישה שחייכה אליה ברכות נעימה, ולא הצליחה לשמוע את מה שאמרה, כי פתאום נפתח הסכר במוחה, והשאלות שהציפו את ראשה בקצב מהיר, בלבלו אותה.
רון נכנס לחדר גדול, צבוע בצבעי וורוד ותכלת פסטל, דמויות מצויירות של פו הדוב עיטרו את הקירות, ובאמצע מיטה גדולה. התריסים היו מוגפים, ואפלולית נעימה שררה בחדר, שמעה מוזיקה שקטה שריחפה באוויר, וניסתה לזהות אותה. עשתה צעד אחד פנימה, ואז עצרה מופתעת. על המיטה בתוך סדינים מצויירים, שכבה ילדה יפיפיה, ומבטה קבוע בנקודה נעלמת - כאילו ניסתה לראות את הקיר מאחוריה. והיו לה עיניים כחולות כמו ים, ריקות ובוהות. כפות ידיה היו מעוותות ומאוגרפות, ומיקה יכלה לראות היטב את מתאר גופה הרזה מתחת לשמיכה הדקה. גם רגליה היו מעוותות מן הסתם, והיא נלחמה בדמעות של הפתעה. גוש שלא יכלה לבלוע חסם את גרונה למראה עיניה הענקיות, והיחידות שנראו כל כך חיות בגוף הקטן.
רון התקרב אל הילדה, וליטף ברוך אינסופי את מצחה. "שלום נטע," הוא לחש לה באוזן. "את סולחת לי על האיחור, נכון? כפיצוי הבאתי את 'אצבעונית'." הוא נשק למצחה והתרומם. "זאת נטע, הבת שלי." אמר בשקט מהול בעצב, ומיקה יכלה להישבע שראתה לחלוחית בעיניו. "לפני שנה נטע נפגעה בתאונת דרכים, מאז היא זקוקה להשגחה עשרים וארבע שעות. אמא של נטע נהרגה במקום." ומיקה לא ידעה מה אומרים ברגע שכזה, כשהמידע נשפך אליה בעוצמה כואבת שכזו, מבלי שהיתה מוכנה לכך. רון ליטף את שערה של נטע, וחיוך קטן בצבץ בזוויות פיו. "היא אוהבת להקשיב לסיפורים..." מיקה התקרבה אליה ובחנה את ציורי הפרפרים על השמיכה. נטע נראתה כל כך קטנה ורכה, כל כך מנותקת. עיניה התמלאו עצב, וגם אם רצתה, לא יכלה לאחוז בכף ידה המעוותת.
"טום קלנסי יבין אם אמשיך לקרוא אותו בספריה." אמר רון בשקט ודחף את שתי ידיו לכיסים.
