כפות ידיו הזיעו. פישנזון ניגב אותם במכנסיו בתנועה נמרחת, תוהה אם העובדה שהקדים מסגירה את התלהבותו, או שהשעה המוקדמת תפתיע אותה בעיסוקים אחרים. בכל זאת, לא בכל יום נופלת לו הזכות לראיין אישה מיוחדת ואצילה. שנוייה במחלוקת וסנסציונית. אחת שכל אישה בהיחבא היתה רוצה להידמות לה, או לחילופין לחנוק אותה על תעוזתה, ויצרה הפרובוקטיבי.
מאהבתו של דון חואן, או בפי העם, דון ז'ואן. אחת מיני רבות, נסתרת מהכותרות, ולא בטוח שמישהו הכיר את שמה, או אותה. היום עמד לשנות את פני ההיסטוריה.
דונה מרצ'לה דה לוז'. הצאצאית היחידה של הרוזן דה לוז'. צרפתיי במוצאו שעקר לאיטליה. מעולם לא נישאה, סיפרו שהיתה מאהבתו הבלתי רישמית של דון חואן דה מרקו, במשך שבע שנים, עם הפסקות באמצע. היו לה חיים נוחים, בית ענקי ומפואר מצוייד בכל אביזרי הנוחות שרק יכל לדמיין, מירושה וכסף שהותיר אחרי מותו דון חואן, שאהב אותה במיוחד.
השד יודע מה היה מיוחד בה, תהה פישנזון, כשטיפס במדרגות שהובילו לחוילה המפוארת. אבל, אלה היו רק ריכולים ומיתוסים, אולי מעשיות, את האמת עמד לחשוף היום, בעוד דקות אחדות.
דלת ברזל התנשאה מולו איתנה וגדולה, בעלת עיטורי חריטה של נחושת אדומה, וחישוק ענק שיצא מפי אריה מרשים בשאגתו האילמת. פישנזון בחר בלחצן המודרני שהודיע בצליל מתנגן ורך את בואו.
"אני רוצה שתיצור את הרושם הרצוי." אמר העורך כשהזמין אותו אתמול למשרדו, ובהתראה של יום אמר לו שהוא עומד לראיין אישיות חשובה. "תתלבש בהתאם, עניבה לא תזיק לך." הוא נשף לעברו עשן סמיך של סיגריה, "ותסרק את שיערך, למען השם!! אתה נראה כאילו הכנסת אצבעות לתקע!" זאת הסיבה שבגללה משך את שיערו בג'ל דביק, והרגיש כמו מדוזה מצוייה. עשר שנים של גרפיקה ממוחשבת במוסף של מודעות האבל בעיתון נמאסו עליו, ועשו את שלהם, ההזדמנות לראיין אותה נפלה עליו טוב, כך שהיה שווה כל כמות של ג'ל ריחני ודביק.
בכל אופן, הקפיד לבדוק את תקינותו של מחשב כף היד עוד אתמול בערב, ולכבות את הטלפון הסלולרי שלא יפריע במהלך הראיון.
הדלת נפתחה חרישית, אישה בגיל העמידה קיבלה את פניו בחיוך, בעודה מנגבת את ידיה במגבת קטנה הזמינה אותו להיכנס פנימה. "בוא, היכנס." אמרה. "דונה דה לוז' מחכה לך בספריה."
מזווית עיניו ראה פינת ישיבה עתיקה, ספות כבדות מכוסות מפות לבנות רקומות, וילון בורדו כבד כיסה דלת זכוכית גדולה שפנתה למרפסת ולגינה מטופחת. בדממה הלך אחרי האישה , והתפעל מתמונות שחור לבן שהיו תלויות על קיר, בה הופיעה אישה צעירה ויפיפייה, חייכנית ומאושרת.
בכניסה לספריה נעתקה נשימתו למראה דיוקן מצוייר בצבעי מים רכים, האישה הכי יפה שראה מעודו, לבושה מחשוף שכיסה טפח וגילה טפחיים, חיוך מלאכי מסתיר סוד, ותלתלי זהב מכסים את מצחה. פישנזון עצר ובחן את קווי המתאר של פניה העדינות.
"התמונה מוצאת חן בעיניך?" שאל אותו קול צרוד מסיגריות.
"אה, כן. בהחלט גברתי." השתעל במבוכה, והישיר מבט אל תוך עיני תכלת ענקיים. נדמה היה לו שחייכה אליו בעיניה המימיות. "היא צויירה במכחול, בצבע משובח ביותר שיובא במיוחד מאיטליה." העירה כבדרך אגב, ועישנה מתוך פיה מוכספת סיגריה דקה וארוכה, שהדיפה ניחוח של טבק מעודן. הוא המהם למרות שידע שזה לא מנומס, אך לא נראה שעובדה זו הטרידה אותה. תוך כדי שהבטיח לעצמו לא לחזור על טעות מסוג זה של חוסר נימוס, נכנס פנימה לספריה בצעד זקוף ובוטח. הושיט את ידו כדי ללחוץ את ידה, אך היא התעלמה ממנו במופגן, ושאפה לתוך ריאותיה המפויחות ניקוטין מעודן.
"שב בבקשה, "אמרה תוך כדי נשיפה של עשן אפרפר וסמיך. "אני אבקש מאנה שתביא תה."
פישנזון ישב בצייתנות. דונה מרצ'לה דה לוז' ריחפה לעבר 'אח' בנוייה לבנים חומות, והעבירה אצבע גרומה ומטופחת על קצה האבנים. שורה של תמונות ממוסגרות בשחור לבן, דומות לאלו התלויות על קיר, פיארו את ה'אח', ומבטה הדהוי בחן תמונה אחר תמונה בדממה. ואז שוב שאפה לתוכה את הניקוטין, והשתעלה בצרידות.
שיערה האפור היה צמוד בסיכות לקרקפתה, מצחה קמוט וגבותיה מצויירות בעיפרון חום. עיניה צבועות באבקה תכולה, ושפתיה דקות חיוורות, חפות מכל שפתון או אודם. ידה רועדת, אוחזת - בין אצבעות מלאות טבעות גדולות - סיגריה הולכת ודועכת בעשן אדום כתמתם. לבשה מעין גלימה אדומה רחבה וארוכה, שהדגיש את גילה המתקדם.
דונה מרצ'לה הורידה תמונה ממוסגרת והושיטה לו ביד רועדת, עיניה הצטמצמו מול העשן של הסיגריה שלה. "צולמה ע"י חואן, לפני שבעים שנה, הייתי רק בת חמש עשרה." פישנזון קירב את התמונה אליו בחרדת קודש, נערה יפיפייה לבושה בבגדי רכיבה ליד סוס אצילי, עם חיוך כובש.
הרים אליה מבט תמוה, כשצחקה בצרידות. "כן, הייתי שלו כבר בגיל חמש עשרה." השיבה לשאלה שלא נשאלה. "נפלתי שבי בקסמיו." נזכרה בגעגוע, ושאפה לתוכה עוד מהניקוטין הממכר. "הוא היה הרפתקן."
מרותק לצפורניה המטופחות, צבועות לקה אדומה מבריקה הקשיב לקולה הצרוד. דונה מרצ'לה ריחפה בחדר באיטיות אופיינית לגילה, משאירה ניחוח בושם קלוש ומתוק שהשתלב בניחוח הניקוטין בצורה מהפנטת, שרידי יופיה המיוחד עדיין חרוטים על פניה.
דלת הספריה נפתחה חרישית, אנה הכניסה עגלת שירות מוזהבת, עם כלי פורצלן לבנים, וקומקום קטן מלא ניחוחות של תה קמומיל. פלחי לימון בצלוחית, ועלי מרווה בקערית קטנה. קוביות סוכר וכפיות מוזהבות, הוא לא יכול היה שלא להתפעל מהעושר שהורגש בכל פינה בחדר. דונה מרצ'לה דה לוז', חשב פישנזון ביראת כבוד, אגדה מהלכת בחייה. בעוד שאנה החלה מכינה לו ספל תה בניחוח עשיר, המשיכה דונה מרצ'לה לספר על דון חואן דה מרקו. הוא שיער שהראיון התחיל, באותו בטחון אופייני שראה אצלה כשנכנס לביתה לפני שעה קלה. מבטה מהורהר כאילו חוותה את החוויות מחדש, ושפתיה מכווצות במרירות שהתאספה אצלה במשך כל השנים. מעכה את בדל הסיגריה, ובתנועה חדה ורועדת הדליקה סיגריה נוספת, תוחבת אותה לפיה המוכספת.
"חואן פגע במוסריותן של נשים נשואות." אמרה, בדיוק כשלחץ על כפתור ההקלטה במחשב כף היד שלו. "הוא נעצר ונכלא לאחר שהצטברו נגדו תלונות מבעלים זועמים." לפתע צחקה. "הוא בכה כמו תינוק מגודל..." שתקה. פישנזון היה בטוח שרצתה לספר עוד משהו, אבל החליטה לשתוק. התקרבה אליו ולקחה ממנו את התמונה, הביטה בה ארוכות, ולא כל כך היה בטוח אם היא אוהבת את מה שעלה בזכרונה או לא. "הייתי צעירה ומרדנית, בועטת במוסכמות." הוא שלח מבט מלוכסן לכיוון המחשב, ווידא שנורית ההקלטה אכן דולקת. "היו גם הלשנות לגבי עיסוקו בתורת הנסתר, ולכן גם לא פורטו סעיפי האישום נגדו. אפילו לא נקבע אורך עונש המאסר שהוטל עליו. עד היום יש מחלוקת לגבי הסיבה למעצרו." שתקה ושאפה מהסיגריה שלה. "דרשתי לראותו בכלא, הוא נראה זוועה. לא מגולח, לבוש סחבות. אי אפשר היה לזהות אותו כדון חואן."
פישנזון תהה אם הריאות שלה עדיין מצליחות להכיל בתוכן אוויר צלול, היא סיימה את הסיגריה במהירות שיא, ושיחקה בקופסת הקרטון המקומטת, מתלבטת אם לקחת נוספת או לא. שיער שהיססה, כי היא הכניסה והוציאה סיגריה ולא החליטה אם היא מדליקה אותה או לא. "הייתי צעירה, חואן היה גדול ממני בעשרים שנה לפחות, ואף שלא הודה בכך, היה מוחמא עד עמקי נשמתו בחיזוריי הלוהטים."
דונה דה לוז' התיישבה בספה מולו, ומבטה המהורהר נדד למחוזות אחרים. "שיחדתי את הסוהרים, הצלחתי להכניס לו אוכל מבושל ועוגות. אני מניחה שהם העלימו עין, מכיוון שקיבלו מטבעות זהב טהור."
דונה דה לוז' נכנעה, ושלפה סיגריה נוספת. היא הדליקה אותה כמו מעשנת מנוסה, עיני התכלת שלה מצטמצמות מול העשן, ושאפה לתוכה את הרעל כמו חמצן רווי ונקי.
"שם גם ידעתי את תאוות הבשרים לראשונה בחיי." גילתה, ובחנה את פניו המשתאים. "מקום לא אידאלי להתנסות בפעם הראשונה." עיוותה את שפתיה, מן הסתם נזכרה בהתעלסות הלא מוצלחת. "על מיטת ברזל דוחה..." שוב השאירה את המשפט לא גמור. "ורק בת חמש עשרה. הייתי מלאת חלומות, האמנתי שאתחתן איתו... שיהיה אב לילדיי." צחקה במרירות. "רק אחר כך הבנתי שנוצלתי..."
הניקוטין החל מחלחל אל ריאותיו, ופישנזון הרגיש גירויי מציק בגרון. הוא לגם מתה הקמומיל ובחן לרגע את עלי המרווה נעים בנוזל החום המתקתק.
"אחרי שנה הוא הצליח להימלט מהכלא, תוך שהוא מושך אחריו שובל ארוך של נשים מעולפות מתשוקה." המשיכה לספר, והוא הרים אליה מבט מרותק. "דון חואן החמקמק, הלגלגן משהו..." כמו אמרה לעצמה ובהתה בעשן המתנדף מהסיגריה. מזגה לעצמה תה, וזרקה לתוכו פלח לימון וקוביית סוכר. במשך כל הראיון בהה בדמותה הצנומה, וניסה לדמיין אותה מתנה אהבים במיטת הברזל שבכלא, עם גבר שגדול ממנה לפחות בעשרים שנה, ניסה לשייך את הנערה החייכנית שבתמונה, לאישה הזועפת שסיפרה לו את מעלליו של דון חואן. לבסוף נעצה בו מבט, וכמו שכחה את הסיבה שבגללה ישב בסלון שלה. "אתה, מפרסם את כל זה בעיתון?" שאלה.
פישנזון הנהן במבוכה. "כן..."
דונה מרצ'לה חייכה בשובבות של נערה צעירה, נשכה את הציפורן המטופחת באצבע שאחזה את הסיגריה, השתעשעה במחשבה נקמנית וזדונית שעלתה לה לפתע לראש, והרסה לו את המיתוס הכי גדול, "אתה יכול להוסיף גם שמאז שאני זוכרת אותו, תמיד היה אימפוטנט."
