יצירות אחרונות
מהפכה (0 תגובות)
הַחֲבֵרָה שֶׁל גֵ'נִי /שירים -05/11/2024 17:42
נשות האש של ברקוא /אדם אמיר -לב (5 תגובות)
אדם אמיר-לב /שירים -05/11/2024 11:10
מי את בקיץ (5 תגובות)
סבסטיאן /שירים -05/11/2024 10:26
מאמאיה ומאבקה במילת הנשים (2 תגובות)
רחל בנגורה /סיפורים -05/11/2024 09:25
בְּהַשְׁאָלָה (6 תגובות)
רבקה ירון /שירים -05/11/2024 09:03
בשמחה יוצאים (8 תגובות)
דני זכריה /שירים -05/11/2024 03:13
אַט אַט🌹🌹🌹 (16 תגובות)
שמואל כהן /שירים -05/11/2024 03:13
טיול עם דרקון (16 תגובות)
אילה בכור /שירים -04/11/2024 21:50
כולם מתגעגעים למישהו ... (18 תגובות)
עליזה ארמן זאבי /שירים -04/11/2024 19:41
סיפורים
עונג מתוק״הדרך הייתה ארוכה..״ מלמלה ופירורים נשמטו מפינות שפתיה. היא הרימה את ידה והושיטה אצבעותיה לחפון את גוש הבצק הפריך שהיה מונח על צלחתה. בעודה מקלפת שכבה, שכבה, מסירה כל מכשול פחממתי בדרך לליבת השוקולד, סיפרה לי על כל רחוב ופניה, כל זקן והומלס שפגשה בדרכה לבית הקפה: ״אז פניתי ברחוב איינשטיין, שם פגשתי ביוסי הזקן שתמיד עוקף בתור, בכל זאת הייתי חביבה ושלחתי לו חיוך, ובדיוק כשעמדתי להיכנס לסמטת לייבניץ - הופיע עומר, את זוכרת אותו?! אותו בחור שהיינו רואות תמיד במסיבה של ימי שלישי ב׳דיבוק׳...״ ״תמי!״ צעקתי. ״סליחה, לא התכוונתי להיות בוטה, פשוט את מתעסקת בטפל, בואי ניגש לעניין.״ ״אוקיי... אממ. מאיפה מתחילים? אולי מהסוף... נפרדנו. זהו. זהו זה. זה קרה. בשעה טובה, או בשעה שזה היה אמור לקרות, או וואט אבר״. היא תחבה את ידה בגוש השוקולד שנמס על צלחתה, וליקקה לאט כל זכר מאצבעותיה הרזות.
-------------------
אני אוהבת לחפון, בעיקר קרואסונים. אני אוהבת ללקק, בעיקר סוכר. או כל דבר שמכיל סוכר, או מזכיר סוכר בטעמו. אני אוהבת לאכול, פשוט אוהבת לאכול. אוכל ממיס את הכאב. לא, לא ממיס. אוכל משכיח את הכאב. וגם זה משהו, אפילו לרגע, לחוות עונג מתוק. זה הרבה, זה עולם ומלואו. ומה עדיף? לחיות את החיים בכאב או לחיות את החיים במלואם? נו, הרי זה ברור... אז תמיד כשאני נדרשת לגשת לעניין, אעשה זאת. אגיש את ידי לעבר הבצק, פריך, קריספי, נימוח, אוורירי, מקופל, איזה שלא יהיה - ואדחוף אותו לפי. רק כשהוא מתגלש לי בגרון, אני מתחילה להרגיש מחנק. הוא רוצה להיכנס פנימה ואני רוצה להוציא אותו החוצה. אולי לא אותו ספציפית, אולי פשוט את האמת שהוא דוחף מטה. אז אחרי שהבטן נרגעת, אני לא רגועה, אני רוצה עוד. זה לא נגמר. זה אף פעם לא נגמר. אני רוצה לטרוף! לטרוף את החיים האלה. לא להשאיר מהם זכר, פירור, כלום. מה הטעם לדבר על העבר, כשאפשר לשכוח את ההווה בלעיסות מרעישות, וליצור עתיד של נמנום טוב ומתוק?
תגובות
צבי רז
/
יופי. נהנתי להיסחף
/
25/01/2023 18:14
שמואל כהן
/
קוראסון כתרופה
/
25/01/2023 19:40
גלי צבי-ויס
/
פרידה
/
26/01/2023 07:17
מאיה בויקובסקי
/
תודה לכולכם
/
03/02/2023 19:23
גלי צבי-ויס
/
אופטימיות במיטבה. שבת שלום מאיה יקרה. ❤️❤️❤️
/
04/02/2023 07:33
רחל בנגורה
/
משגע מאיה אהובה ויפה , איזה כתיבה מעולה וזורמת
/
26/01/2023 09:09
מאיה בויקובסקי
/
נשיקות לרחלי
/
03/02/2023 19:22
התחברותתגובתך נשמרה |