סיפורים

מלמלה ופירורים נשמטו מפינות שפתיה. היא הרימה את ידה והושיטה אצבעותיה לחפון את גוש הבצק הפריך שהיה מונח על צלחתה. בעודה מקלפת שכבה, שכבה, מסירה כל מכשול פחממתי בדרך לליבת השוקולד, סיפרה לי על כל רחוב ופניה, כל זקן והומלס שפגשה בדרכה לבית הקפה:

״אז פניתי ברחוב איינשטיין, שם פגשתי ביוסי הזקן שתמיד עוקף בתור, בכל זאת הייתי חביבה ושלחתי לו חיוך, ובדיוק כשעמדתי להיכנס לסמטת לייבניץ - הופיע עומר, את זוכרת אותו?! אותו בחור שהיינו רואות תמיד במסיבה של ימי שלישי ב׳דיבוק׳...״

״תמי!״ צעקתי. ״סליחה, לא התכוונתי להיות בוטה, פשוט את מתעסקת בטפל, בואי ניגש לעניין.״

״אוקיי... אממ. מאיפה מתחילים? אולי מהסוף... נפרדנו. זהו. זהו זה. זה קרה. בשעה טובה, או בשעה שזה היה אמור לקרות, או וואט אבר״.

היא תחבה את ידה בגוש השוקולד שנמס על צלחתה, וליקקה לאט כל זכר מאצבעותיה הרזות.

-------------------

אני אוהבת לחפון, בעיקר קרואסונים. אני אוהבת ללקק, בעיקר סוכר. או כל דבר שמכיל סוכר, או מזכיר סוכר בטעמו. אני אוהבת לאכול, פשוט אוהבת לאכול. אוכל ממיס את הכאב. לא, לא ממיס. אוכל משכיח את הכאב. וגם זה משהו, אפילו לרגע, לחוות עונג מתוק. זה הרבה, זה עולם ומלואו. ומה עדיף? לחיות את החיים בכאב או לחיות את החיים במלואם? נו, הרי זה ברור... אז תמיד כשאני נדרשת לגשת לעניין, אעשה זאת. אגיש את ידי לעבר הבצק, פריך, קריספי, נימוח, אוורירי, מקופל, איזה שלא יהיה - ואדחוף אותו לפי. רק כשהוא מתגלש לי בגרון, אני מתחילה להרגיש מחנק. הוא רוצה להיכנס פנימה ואני רוצה להוציא אותו החוצה. אולי לא אותו ספציפית, אולי פשוט את האמת שהוא דוחף מטה. אז אחרי שהבטן נרגעת, אני לא רגועה, אני רוצה עוד. זה לא נגמר. זה אף פעם לא נגמר. אני רוצה לטרוף! לטרוף את החיים האלה. לא להשאיר מהם זכר, פירור, כלום. מה הטעם לדבר על העבר, כשאפשר לשכוח את ההווה בלעיסות מרעישות, וליצור עתיד של נמנום טוב ומתוק?

תגובות