"אין יותר אצילה ממנה...
היא שוכבת לה כך בנוחות, כאילו אינה מודעת לעצמה.
הצבע הכהה שלה מראה הצללות מוזרות, לעיתים היא נראית חיוורת עד כדיי חולי, ויש רגעים שצבעה בוהק ממנה כמו קרניי השמש.
אני מרגיש לידה קיים.
מרגיש לידה מאוים.
מרגיש לידה חלש.
מרגיש לידה חי.
כאילו אני נולד ממנה ומתוכה.
כאילו אני מת בתוכה והיא לא מתאבלת על הגולל רבוץ הפרחים שכבר שעתם הייתה גם למות .
מביט בה והיא עדיין נחה, נראית כאילו מעלה אבק אך מטעה אותי בדמותה.
רוצה לגעת בה אבל מפחד שידיי יהיו אגרסיביות מדיי בשביל העדינות שבה.
רוצה להרגיש אותה קרוב לחזה, רוצה להרגיש אותה קרוב לידיי, שאצבעותיי ירפרפו על עורה הכהה ושהיא תפיק הנאה ממני כאילו הנצח במרחק נשימה ממנה.
אני מכין קפה, שחור בוץ כמו שאני אוהב , בלי סוכר.
מביט על השיער המגולח שלי נותן לי הרגשה של קור מעודן שאני באופן מאוד לא ברור נהנה ממנו.
נהנה מהצינה.
אני לא יודע למה היא חושבת שאני כועס, שאני מתנכר , שאני לא רוצה לגעת בה שוב.
אבל אני מחייך אליה במבט מלא בתשוקה ואומר לה ברכות שאני מעדיף להביט בה, לא מוכן לגעת בה עדיין.
כי קשה לי.
כי היא ממלא אותי כמו שמיי הגשם ממלאים אגם מיובש.
היא ממלא אותי בעוצמה כזו שאני קרוב לדום לב.
מפחד שאהיה שבוי לנצח .
נותן לזה טעם רע בעוד זה מרגיש לי כמו גלידת ריבת חלב קרה שעוטפת את לשוני בתמימות .
והיא עדיין .
עדיין מביטה בי כאילו עיניה קפאו ולא ראו מאומה.
כאילו הביטו אל הריק.
עדיין יושב.
הקפה מתקרר ואני כבר שוכח את קיומם של כולם רק מביט בה.
ומקבל את האומץ בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.
מחליט להתקרב, לנסות לגעת בה שוב.
מקרב את גופי המחליש אליה ומלטף אותה כאילו הייתה אלילה, מריח את ריחה נודף כמו משהו חדש, כמו משהו טהור שחיכה שמישהו יגע בידיו המזוהמות בו .
והיא פתאום מרגישה נוחה לי בידיים.
היא מתמסרת אליי בקלות ואז אני בעצם תוהה אולי אני זה שהתמכרתי אליה בקלות , הריי היא פשוט הייתה שם תמיד. חיכתה לי, מביטה בי במבט ערג .
מתיישב ומניח אותה עליי, מקרב אותה בין רגליי, נותן לקימור המשורטט שלה להתמקם בי, והיא שותקת.
ואז זה מתחיל .
לוקח נשימה עמוקה, ואז פורט במיתרים השקופים שלה בעדינות, נותן לאצבעות שלי לרפרף על כולם, והיא נושמת שוב, מעלה את צליליה כאילו הייתה המוסיקה היחידה שיכולתי לשמוע , כאילו מעולם לא השמיעה קול.
ואני למדתי לשכוח ממנה.
להשאיר אותה שם חשוכת מרפא, מרוכזת בבדידותה , מנסה להשכיח אותה ממני.
והיא רק ביקשה.
בסה"כ ביקשה....
שאפרוט כמה מיצירותיי בגופה רצוף המיתרים הדקיקים.
ואני פחדתי כי זה החזיר אותי ברכבת אקספרס מטורפת למקום שרציתי לשכוח.
אבל היא נותרה כמו שהיא , לא מנסה לדחוק בי, רוצה לתת לזמן לשקוע בי, מביטה בי שם רחוקה מאידך הכי קרובה, יותר מקרוב משפחה.
ואז שהרגשתי אותה שוב , יכולתי להרגיש את החמצן זורם שוב בעורקיי, יכולתי להרגיש אייך אני יכול לנגן הכול כמו פעם.
לפניי שהכול נעלם ונגוז ממני.
והיא ניגנה מתוכה באצילות, כאילו הניעה את אצבעותיי ונתנה להם לקפץ במהירות ממיתר אחד למשנהו ואני חייכתי בפעם הראשונה מזה שנים , בזכותה.
בזכות אותה גיטרה אקוסטית שחורה עתיקת ימים שחיפשה בדמותה רק להחיות אותי בזכות מה שידיי יכלו להפיק ממנה.
ואני ניגנתי והיא לא הפסיקה להוציא את קסמיה, הייתי שבוי בקסמיה כאילו לא ידעתי אחרת.
והפסקתי לחשוש כמו שמעולם חששתי."
