שפרצתי את אותם שלשלאות הבחנתי במפה.
מפה שקשורה ביחד עם אותו יומן, שיכולתי להבין שהיא זו שתפתור את החידה היא זו שהתפרש את כל התמונה הכוללת אני פשוט צריך להבין מה צופן בתוכה.
שפתחתי את אותו קלף מגולגל ראיתי מפה שמצוירת כמו עץ של אילן יוחסין אחד גדול.
בראש העץ היתה טירה.
טירה אחת גדולה שנראית כמו בסרטים , הטירות האלה שתמיד נמצאות בחלומות הכי גרועים , שאתה תמיד מדמיין לעצמך שכל המכשפות הכי גדולות מתגוררות שם וניזונות מעכברושים ענקיים.
תוהה לעצמי , אייך אני היחיד שמצאתי את אותם רישומים של אותה מכשפה ?
הריי חיפשו אותה ללא הרף , זה לפחות מה שנאמר לי.
אולי הם לא רצו למצוא אותה?
אולי העדיפו את חייהם בלעדייה?
העדיפו לתת לה לדעוך איפה שלא תהיה, לתת להאמת להיקבר מתחת אלפיי ריחות של סירחון שמהול במוות , אבק ופיח.
הם רצו לקבור את הדר בעודה בחיים.
הם לא רצו לקשור קשר איתה, אני מניח שידעה יותר מדיי.
נתנו לכולם להבין עד כמה שלמות סובבת סביב המשפחה הזו, המשפחה שלי!
אבל את האחות החצי מוגבלת שלהם הם לא טרחו למצוא.
לא טרחו לחפש מספיק.
זו הסיבה שאני עושה את זה עכשיו, מוציא את האמת לאור, מוציא את הגוויות מהארון ולא מעניין אותי מי יפגע מזה.
אני את הדר אמצא!
חיה או מתה אני אפתור את חידתה.
אחשוף את סודה.
"יש בה משהו מיוחד שאין כמעט בשום מקום שהבטתי בו בעבר.
היא קסומה...
היא מפחידה אותי.
אמרו שיש בה שדים, יש טוענים שאני מכשפה, אז לו יאונה לי כל רע הלא כן?"
במשך חודש שלם אני מנסה לעלות על עקבותייה של דודתי, ואני רק מבין מרגע לרגע עד כמה דרכייה היו סלולות בכאב, עד כמה מבריקה ומתוחכמת , חריפת שכל וסקרנית יותר מכל אדם שאי פעם נתקלתי בו.
טישטשה את צעדייה כאילו רבות דרכיה אל המבוך היו על חול.
הייתה מיומנת. ואני רק שאלתי את עצמי מאיפה לה כל הידע.
"יש את יעקב , יש את נחום, את אחיעם, ואת ניראל.
אני אוהבת את יעקב, את קובי שלי , אבל אסור לנו להיות ביחד."
קובי היה אבי , היא התאהבה בבעלה של אחותה , אולי זו הסיבה שהיא ברחה?
"אני יודעת שהוא אוהב אותי.
הוא מביט בי אחרת , אחרת מאחותי.
אבל אני הבטחתי ללכת לשם.
שוכחת מקובי, שוכחת מהכל אני חייבת להגיע לקצה .
שם נחלתי."
שהגעתי רק ישבתי מול המראה המושלם ונשמתי עמוקות.
יכולתי להרגיש את ההקלה שנסכה את דרכה על פניי.
היא באמת הייתה קסומה יותר מכל דבר אחר שראיתי בחיי.
הייתה ממוקמת על הר מאוד גבוה כדיי שהגישה אליה תהיה קשה לאויבים.
מסביב לה הייתה חומה חיצונית רחבה להגנה על בתיי המשרתים , על החומה עצמה היה מקום להצבת זקיפים וקשתים , הבליטות המרובעות לאורך החומה מטרתן הייתה לאפשר לקשתים הגנה בזמן שהם טוענים את נשקם.
מעל פניי החומה בולטים צריחים ומגדלים ובהם חרכי ירי לקשתים, מחסום נוסף מפניי האוייב .
מסביב לחומות הפנימיות הייתה בד"כ תעלת מגן ומחסומי הגנה ולאורך החומה ניצבו זקיפים המשקיפים על השטח.
יכולתי להבין מדוע היא כ"כ חפצה והשתוקקה להגיע למקום הזה, אך לא היה ברור לי אם יש בו חיים.
אני בטוח שזו הטירה הכי עתיקה שיש אולי בתקופה הפאודלית היה אפשר לראות טירות כאלה, אבל היא הייתה מדהימה ומוקסמת.
ישבתי מחוצה לה, ימים ולילות, צהריים ואחריי צהריים יושב ומביט בה .
יושב וקורא אודות הדר דודתי , הכל על בורייה.
לרגע היה נדמה לי שאותה טירה הייתה הדר לשעצמה.
היה בה משהו אילם, היה בה משהו חבוי, צרחה בדמותה , השחירה בחייה , קרעה את מכשולייה, כיסתה את עצמה בתכריכים שלא שלה בכדיי שלא יראו את היופי שלה יותר.
עצים חבוטים, וריח של שלכת.
היא הייתה מדהימה ויכולתי להכנס אלייה ולראות מה יש שם.
אולי את מה שאני מחפש, אולי תשובות לשאלות שלא שאלתי, אולי סתם בדידות שאולה, או אפילו את הדר או בכלל את שרידייה.
אבל ישבתי שם בחוץ על הגבעה הירוקה והטירה הענקית הזו הייתה על ההר הכי גבוה שיכולתי לדמיין שיכול היה להיות קיים ויכולתי לשננן את מילותייה של הדר
" להביט בהם מבחוץ ולהתרשם מיופיים הפשוט. מיותר לחקור ולנבור יותר מדיי."
ככל שקראתי את היומן שלה החלטתי שעדיף לי לשמור על פרטיותה , לא לחקור את אותה טירה שעד עצם היום הזה אני בטוח שהדר שוכנת שם מקוששת עצים ומדברת עם אלוקים בשפה שלה.
החלטתי שאת הסוד שלה אני לא לוקח לקבר, היא תהיה היחידה שתיקח אותו."
אני סוגרת את היומן שמצאתי מתחת לעץ.
מסדרת את מחשבותיי אני הולכת לחוף חבצלת שבנתניה, החוף שאהוב עליי ביותר.
סגורה מפוחדת ולא מבינה.
חיוך קל וסתמי ריצד על פרצופי ויכולתי להבחין שאני מבוהלת כי זה החיוך המבוהל שלי.
אין לי מושג למה אני זו שמצאתי את אותו יומן , אין לי מושג מי היה היה אותו אחיין קטן סקרן ואציל שהחליט שהוא מוציא את כל הזוהמה החוצה, מוציא את כל האמת לאור.
אייך שזה לא יהיה כנראה שהדברים שהוא רצה והדברים שהיומן או מי שכתב אותו היו שונים .
ליומן הזה היה יעוד , גורל, משתנה , שלם אחד גדול אייך שלא תקראו לזה הוא היה מוזר .
אותה הדר.
נראה שרצתה הכי מכל שיפענחו את הסוד שלה, שיהיה לה את מי להוריש את השרביט, שיהיה לה קול פעם אחת בחיים.
אותה הדר נעלמה ב-27 לאוגוסט 61' – זהו יום הולדתי.
הדר אהבה אהבת בוסר את יעקב- שיעקב הוא הארוס שלי .
הדר אהבה את הטירה – ובכנסיית הטירה אני מתחתנת....
לא ברור לי אם בדיחה היא זו , או גורל , אבל לא היה לי ספק שהדר הגשימה את החלום שלה ברגע שנולדתי וזה היה הרגע שהיא החליטה להיעלם.
הזכויות שמורות להדר מיליס
