התחייבנו

שָׁם בַּדִּיּוּר הַסִּעוּדִי

זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת

מַמְשִׁיכִים לִחְיוֹת

בְּאֹפֶן יִחוּדִי,

וְכָל יוֹם יוֹצְאִים 

לְטִיּוּל בֶּחָצֵר בִּקְבוּצוֹת,

וּכְשֶׁאוֹתָם מְבַקְּרִים

הַבָּנִים וְהַבָּנוֹת

חֵלֶק מֵהִתְרַגְּשׁוּת

אוֹ אֲרִיכוּת יָמִים

מַפְסִיקִים לִחְיוֹת,

וְאֶת זֶה רוֹאִים

גַּם הָאַחִים וְהָאֲחָיוֹת

שֶׁמְּכִינִים מִיָּד

אֶת הַקַּבָּלוֹת

לְבָנִים וּלְבָנוֹת.

שיר מעניין כתבת צביקה היקר , אני במקום תגובה כתבתי לך שיר תגובה, ואני מקווה שהבנתי נכון את מילים וגם את הרווחים שבינהן של השיר.

יום טוב ומבורך

שמוליק

מעל ומעבר נכון

באירוניה ובעצב כתוב השיר הזה. שם בתחנה האחרונה של האב. עכשיו מתחייבים וחותמים על החוזה. עצוב...

צבי יקר

אשמח לקבל ממך שיר לדף הבית. את השיר שלח אלי בבקשה למייל. 

תודה רבה ויום נעים,

גלי  

מלמדים שזה לא סוף החיים , חד משמעי. יש עוד קצת כייף הקצה הזה. 

עצוב שכך החיים ובזרת הילדים חייהם של הקשישים קלים יותר. 

בכל זאת, מאוד קשה לשים הורה בבית אבות. 

בכל מקום , כולל כזה, אני  משתדל למצא את הפאן. לא תמיד כמובן...

מאין חוסר ביטחון, והרגשה של יסורי מצפון מדוע "הזנחתי" את אמא. אף על פי שידעתי שאני לא מסוגלת לתת לה את תשומת הלב והטיפול המקצועי שהיא זקוקה לו.

.

ברשותךָ, צביקה יקר, 

אני יודעת שצריך המון-המון-המון מזל כדי לבלוֹת אֶת שנוֹת 

חיינו האחרונות בבית, עצמאיים,  

ולא-להתעורר-בוקר-אחד. 

(מדגישה אֶת המזל כי הבריאוּת לא תמיד עוזרת.) 

תודה רבה-רבה-רבה על שירךָ הרגיש-רגיש והדואג-אוהב. 

<לב>

רבקה

---