תקווה

גֶּשֶׁם טוֹב הֵחֵל לָרֶדֶת 

בְּשִׁלְהֵי הַחֹרֶף הָאֲבִיבִי.

חֵרֶף חֲמִימוּתוֹ וּנְעִימוּתוֹ

צָרְבָה וְצָבְטָה בַּלֵּב הַהִזְדַּהוּת

עִם הָאֲדָמָה שֶׁנּוֹתְרָה מְאֻכְזֶבֶת

וְזוֹעֶקֶת צִמְאוֹנָהּ לַמַּיִם.

עַד כֹּה לֹא נֶעְתְּרוּ לָהּ הַשָּׁמַיִם.

עַתָּה, סוֹף סוֹף, 

בְּשֶׁפַע וּבִנְדִיבוּת

מַמְטִירִים עָלֶיהָ הָעֲנָנִים

אֶת קִסְמֵי אַהֲבָתָם.

מַשְׁקִים אֶת צְמָחֶיהָ 

הַקְּטַנִּים כַּגְּדוֹלִים.

וְהַטִּפּוֹת מִתְנוֹצְצוֹת

עַל עָלִים וּפְרָחִים מִתְרַעַנְנִים.

מַיִם זַכִּים מְמַלְּאִים אֶת 

מַעֲיָנוֹת הַתְּהוֹם.

וּמַהוּתָהּ הַמִּתְחַדֶּשֶׁת

הַנָּשִׁית, הָאִמָּהִית,

מְחַבֶּקֶת וְעוֹטֶפֶת 

אֶת כָּל הַמָּצוּי בָּהּ

בְּהוֹדָיָה עֲמֻקָּה

וּבִבְרָכָה.

בְּשִׁיר וּשְׁבָחָה 

הַלֵּל וְזִמְרָה.