מידת הדין
ראיתי את דנה גוססת, העיניים שלה היו צהובות, היא הייתה רזה כמו מקל, מזיעה ומותשת, כמי שכפאה שד.
באותו שלב הייתי מת על הדירה ההיא, ובאופן שקשה לי להסביר, עד היום חלק ממני לא מצליח להשלים עם העובדה שלעולם לא אוכל לחזור לגור בה יותר.
זה כל מה שיש לי לספר ממאורעות תשס"ג, כלומר זה כל מה שמעניין אותי מההשלכות של מה שהלך שם. מובן שראיתי שם דברים פנומנליים, ואני יכול לספר על זה, אלא שהיום כל מה שמעניין אותי מכל מה שהלך שם בבניין ההוא זה הדירה שלי. אותה דירה מיתולוגית, בה עשיתי הכל. לא אכפת לי מדנה, מהחתול המזוין שלה, או משום דבר אחר שקרה שם באותה שנה.
אמנם אני מרגיש שלכתוב פה את מה שאני זוכר מאותם ימים יכול להיות תרפויטי בשבילי, ולכן בכל זאת אנסה להיזכר במאורעות.
בקיץ 2002 דנה עברה לגור לידי, ולמעשה עזרתי לה להתמקם, אולם מהר מאוד נהייתי אלרגי אליה.
אחי פעם סיפר לי שיש בחורות בודדות בשנות השלושים לחייהן, שאחרי העבודה רק רואות דברים עלובים בטלויזיה לבדן בבדידות שלהן, קצת לפני שהן הולכות לישון וקמות לעבודה שוב, וגם הכרתי מישהי כזאת בעבר, אבל דנה הייתה מקרה קיצוני.
לפני שאני נכנס לפרטים, בבקשה אל תשפטו אותי, כי באמת שגם לי הייתה לפחות מעט סימפטיה כלפיה, אולם הרחמים היו מהולים בתיעוב.
מתישהו זכור לי שהיא לקחה את החתולה הכי זבלית בשכונה ואימצה אותה. היא הייתה נותנת לה את כל הנשמה. בשבילה היא הייתה קמה בבוקר, ואותה היא הייתה מחכה לראות כל היום בו עבדה כפקידה באיזה מוסד אפרורי, אחרי שסיימה את התואר שלה באיזו מכללה, וכעת נחשבה באופן פורמלי למשכילה ואקדמאית.
האמת שהיא אפילו לא שמה לב, או שמא לא רצתה לשים לב, וחשבה שהחתולה היא בעצם זכר, ודיברה אליה בלשון זכר, וכך, גם אני, בהיותי חסר אכפתיות כלפי החיה הנתעבת הזאת, לא טרחתי לדבר עליה בלשון הנכונה, והשתמשתי גם אני בלשון זכר. מכאן קראתי לה "החתול הזה".
והאלרגיה שלי נעשתה קשה יותר. בכל בוקר הייתי מתעורר מלשמוע אותה קוראת לחתול המזוין ומחפשת אותו, ואז מדברת אליו כמו אל תינוק במשך עשרים דקות, ואותו דבר שוב בערב כשחזרה מהעבודה הנאלחת שלה.
בהיותי סטודנט לפסיכולוגיה, לא יכולתי שלא לחשוב שבשבילה החתול הזה ממלא תפקיד של בן זוג, ואולי לשם כך היא קראה לו בשם זכר, הלכה לישון איתו מחובקת, חיכתה לחזור אליו הביתה במשך כל היום, וכן כל כיוצא בזה.
היה לי עוד שכן, דוס כזה, אותו אהבתי. קראו לו מיכאל. למיכאל היו שישה בנים ובת, גם לה קראו באיזה צירוף מקרים דנה, ומאז שהשכנה הגיעה, התחלנו לקרוא לה "דנה הקטנה".
עוד זכור לי שבראש השנה תשס"ג מיכאל ואני הלכנו לבית הכנסת, עת שנזכרתי במה שהמסורת אומרת, שבאותו היום נחתמים לחיים או למוות.
מיכאל היה שכן שלי ושל דנה באותו בניין, שרק בעיר הארורה הזאת יכולים לקרות בו דברים שכאלה. בכל אופן, מיכאל היה נהג אוטובוס, ואדם טוב וצדיק משאין כמותו. גם חכם גדול, אפילו ענק, אולם ללא השכלה פורמלית. תמיד ראיתי בו את האנטיתזה של דנה. הוא ידע סתרי עולם, והיה עניו מספיק בשביל להצניע את זה.
אז אם לחזור לאותו שלב, בעוד שנכנסתי לבית הכנסת ונזכרתי בעניין הדין, שאלתי את עצמי אם זכויותיי עולים על עוונותיי ואם אכן אוכל לשרוד את השנה הזאת. התפללתי בכוונה לשם שינוי, ולמרות שידעתי כמה רחוק הייתי מלהיות צדיק, עשיתי מאמץ רוחני מיוחד.
מיכאל היה חזק ממני, ולמרות שהיה בזוי בעיני חלק מהבריות, אלה שהיו עמוקים יותר העריכו אותו ואת החכמה המופלאה שלו, הצניעות שלו ומידותיו. אפילו חשבתי שאולי, מי יודע, זכותו תגן עליי, והוא ישא את חטאיי.
כשחזרתי הביתה שמעתי את הטלוויזיה של דנה, ממנה התנגנו שירי פופ ים-תיכוני שנקראו שירי "מזרחית", ואחר כך איזו קומדיה רומנטית ממנה יכולתי לשמוע את הקול של אדם סנדלר מברבר ואת דנה הקולנית נקרעת מצחוק.
באותו שלב לא ידעתי אם עליי לתעב אותה או לרחם עליה, ולמעשה זהו דבר שאינני יודע עד היום.
אחזור כעת לציר הזמן: אחרי ראש השנה, מיכאל טרח לבקש מדנה סליחה על שהוא זרק פעם בטעות קערת אוכל של החתול הזה לפח, אבל היא המשיכה ללכת מבלי להתייחס אליו כלל, וניכר בו שהדבר הפעים אותו, שכן לא רצה לצער אף בריה.
יום לאחר מכן, ביום כיפור, שוב הלכתי לבית הכנסת עם מיכאל, וממש הרגשתי כאילו אני מוקף בצבא של חמושים בפני יום הדין הגדול.
לאחר התפילה, חזרנו הביתה ונפרדנו לשלום שוב, ממש כמו בראש השנה, ושוב, הטלוויזיה של דנה נשמעה למרחקים, וכעת שמעו ממנה שידורים שנשמעו דתיים משהו. לא יכולתי שלא לשמוע מבעד לקיר הדק שחצץ בינינו את הדרשה הניו אייג'ית של איזשהו "מקובל". הוא אמר באופן איטי ורטורי כמה הבורא הוא למעשה הקשר בינינו, והוא האחד שרוצה שנאהב אחד את השני.
הייתי מופתע. לא בגלל ששומעים אדם המכנה את עצמו "מקובל" משדר דרשות בטלוויזיה ביום כיפור, אלא מעצם העובדה שדנה התעניינה פתאום במשהו רוחני לכאורה, דבר שכיניתי "פסבדו-רוחני".
שמתי אטמי אזניים וניסיתי להרדם, אבל אז שמעתי דפיקות בדלת של דנה. זה היה מיכאל מלמטה, והוא פשוט לא יכל לסבול את הרעש. שמעתי מבעד לדלת הדקה איך הוא פנה אליה, תחילה שוב בבקשה שתמחל לו, ועוד, שתעשה לו ולי טובה, ותכבה את הרעש הזה. הוא הוסיף, שהיא תעשה גם טובה גדולה לעצמה, משמע, הוא גם רצה מחילה, גם שקט לי ולו, וגם להחזיר אותה בתשובה. זה היה די חסר טאקט לטעמי, ואכן דנה נסערה והחלה להטיף בצעקות שמיכאל מבצע למעשה כפייה דתית. מבעד לדלת שמעתי רק מעט מהויכוח, אך כשהטונים עלו, גם הווליום עלה, ויכולתי לשמוע אותה אומרת:
"לא שמעת פעם על 'איש באמונתו יחיה'?!"
שמעתי את מיכאל עונה לה:
"למעשה, הפסוק אומר 'וצדיק באמונתו יחיה'. אין פסוק כזה 'איש באמונתו יחיה'".
ודנה רק געשה עוד יותר וצעקה:
"צריך שיהיה פסוק כזה!"
באותו שלב יצאתי החוצה. שניהם ראו אותי אך לא נתנו את דעתם עליי.
ואז מיכאל שאל אותה:
"שאני אבין, אם אפשר לשאול, את לא מאמינה בבורא עולם?"
-"תתפלא, אבל אני דווקא מאמינה. פשוט לא באמונות הטפלות שלך על סוכות ולולבים. האלוהים שלי מקבל את כולם. הוא מלא אהבה. הוא החיבור בין בני האדם, אלוהים הוא ההתקשרות והאהבה בינינו, אני מאמינה באהבה, ואני מאמינה שבזכות האהבה העולם עומד, ושבזכות אהבה נצליח להציל אחד את השנייה מאנשים חשוכים וכפייתיים כמוך".
מיד נזכרתי בשורה ששמעתי באיזו קומדיה: "העולם הוא לא קולג' ליברלי גדול אחד".
בכל אופן, עת שמיכאל עמד לפתח את הדיון ולהגיב על השורה האחרונה של דנה, החתול המזוין קפץ עליו והתחיל לשרוט. פה הרגשתי שאני חייב להתערב, ובעטתי לחתול בבטן.
דנה התערבה וסטרה לי, תוך שהיא מגינה בגופה על החתול וצורחת עליי.
חזרתי הביתה מעורער במיוחד ושאלתי את עצמי: "מה לעזאזל קורה פה?"
במשך החודשים הבאים חזרנו לשיגרת הסתיו, ועל פניו נראה שהעניינים מתנהלים באורח רגיל.
החתול המזוין המשיך להסתובב לנו בין הרגליים ולהיתקע בחדר המדרגות, דנה המשיכה לדבר איתו בהסמלה של בן-זוג, מיכאל הוסיף לעבוד באגד ובשאר זמנו לעסוק בענייני קודש. דנה חגגה את הכריסמס והשנה האזרחית החדשה כשהגיע החורף, אולם נמשכה יותר ויותר למיסטיקה.
ואז החל מה שהרס לי את החיים. התעוררתי לילה אחד בסביבות השעה שתיים, למשמע זעקות בס שעלו מדירתה של דנה. יצאתי למסדרון וראיתי את הדלת פתוחה למחצה, נכנסתי פנימה וראיתי בפעם הראשונה משהו שנקרא בשפת העם "על-טבעי". היה על הרצפה של כל הסלון ציור של חותם שלמה עשוי מדם, כנראה של דנה. היא בעצמה ריחפה באויר בערך בגובה של חמישה-עשר סנטימטרים מהריצפה באמצע החותם וקראה מספר עב-כרס. החתול נתן לה פקודות. כן, הוא דיבר, וזעקות הבס יצאו מגרונה, זעקות של דיבוק שנכנס בה. החתול הזה פקד עליה לקרוא דברים בארמית מתוך הספר, והיא עשתה זאת בקולי קולות עבים.
לאחר מכן היא הסתובבה אליי, וראיתי אותה גוססת. העיניים שלה היו צהובות, היא הייתה רזה כמו מקל, מזיעה ומותשת, כמי שכפאה שד.
היא שאלה את החתול בקול בס:
"מה איתו?"
והצביעה עליי.
-"תני לו ללכת, אף אחד לא יאמין לו ממילא. הוא יסתובב בעולם חסר מטרה והבריות יחשיבו אותו לשוטה, יהיה זה מוות איטי למי שהעז לגעת בי".
עם כמה שהוא צדק, והיום אני מבין את זה, באותו רגע מה שלא הסתדר לי היה דווקא הקטע שהחתולה מדברת על עצמה בלשון זכר ושדנה, השפחה של "החתול הזה", ממשיכה לקרוא לו בלשון זכר.
דנה פתאום חזרה לעמוד על הרצפה, בריאה לגמרי לכאורה, החתול פסק מלדבר ורק יילל, ואני הסתובבתי ויצאתי מהחדר, איכשהו, יחסית רגוע, כנראה בזכות משהו שקשור לדופמין, טקטיקת הגנה עצמית של תת-המודע, או מי יודע מה, אך בכל זאת נזדקקתי לשלושים מיליגרם ואליום כדי לחזור לישון.
ביום שאחרי, ניסיתי לספר על זה לכמה מקורבים, אבל אני אפילו לא רוצה להיזכר בתגובות שלהם. החתול הזה צדק.
בנוסף, אז שמעתי את כולם מדברים על התאונה הגדולה שאירעה בצפון: אוטובוס שהסיע דיירים של בית אבות מוקדם לפנות בוקר התהפך, ושמונה-עשר קשישים נהרגו ביחד עם הנהג.
אז הבנתי שהחתול הזה אחראי לתאונה, ועד כמה שהוא צדק בקטע שלא יאמינו לי. לא היה לי עוד מה לעשות. פחדתי לחזור לדירה האהובה שלי, אך החל לרדת גשם וחבריי הנדהמים, שהתשתכנעו שהשתגעתי, עזבו את הגינה בה ישבנו, ונאלצתי לחזור הביתה.
בחזרה הביתה ראיתי את דנה שוב, עם מבט אשם בעיניים, והיה נראה כאילו היא מחביאה מתחת לשמלה שלה משהו, כמו שילדים מנסים באופן שקוף להגניב ממתק מעיני הוריהם.
פתאום עלה מהשמלה שלה קול קריאת תרנגול, וחוור לי שזה מה שהיא החביאה שם.
באותו שלב הבנתי שהתרנגול גם הוא מיועד למטרת פולחן הס"מ או משהו כזה (כי אני כזה חכם), ואמרתי לעצמי: "פאק דיס", "טקסים של הקרבת תרנגולים לשטן? כאן אני מותח את הקו, יש לי מספיק דרמה בחיים", וחזרתי לביתי תוך שאני מרכיב אטמי אזניים ומנסה להתכחש לעובדה שבדירה שליד הולכים לקרות דברים פגאניים.
בתחילה היה שקט, והלכתי לישון בערך בשעה אחת-עשרה, אך בשעה שתיים שמעתי שוב את אותו קול בס, מעורב בקריאות של תרנגול ויללות של חתול. בתחילה התעלמתי, כחלק מהמדיניות החדשה שאימצתי יום לפני כן, אך לאחר מכן שמעתי גם את מיכאל זועק בתקיפות, אין לי מושג מה, זה היה מעבר לקיר.
נכנסתי לדירה של דנה, שהייתה פתוחה שוב, וראיתי את דנה גוססת שנית, אך הפעם היא לא הייתה עתידה להתעורר לחיים, היא נפחה את נשמתה, לאחר שנכשלה בטקס שנועד לפגוע בעוד המון בריות, הודות למיכאל היקר. מיכאל... גם הוא נפח את נשמתו, ולצידם ראיתי גם את הפגרים של התרנגול והחתול.
הפעם פשוט נשברתי ובכיתי. הו, האנושות!
ירדתי למטה לדירתו של מיכאל, שם מצאתי גם את אשתו ואת ששת בניו ללא רוח חיים. רק דנה הקטנה נשארה, קופאת מפחד בין כל הגופות ואפילו לא מעיזה לבכות. הרמתי אותה וצעדתי החוצה מהבניין, מבלי לחזור אליו שוב.
אחרית דבר
ומה קרה אחר כך? פניתי לרשויות, שלקחו את דנה הקטנה למשפחה אומנת, אחרי אינסוף ביורוקרטיה של משרד הרווחה, נחקרתי בעצמי על ידי השוטרים הארורים, שדינם כנראה בכף-הקלע, השתחררתי, ועברתי לגור במקום אחר, נושא עמי את הצלקות. עד היום לא מאמינים לי. לא כשאני מספר על דנה שריחפה באויר, לא על החתול המדבר, לא על החותם שלמה, ולא שהרוח של דנה המשיכה לרדוף את המקום ולהרוג או להבריח דייר אחר דייר, עד שכולם יודעים שפשוט אי אפשר לגור בבניין הזה.
