המפגש הרשמי הראשון בין בני האדם לסינגארי היה מוצלח ביותר, אך ההבדלים בין הגזעים לא איחרו להראות את עצמם. מספר לא מועט של בכירי ממשל אנושיים הוזמנו לפגישות על סיפון ספינת האם הגדולה, וכולם חזרו וסיפרו על יחס מצויין מצד המארחים - שהיו שמחים לחלוק את הטכנולוגיה שלהם עם בני האדם - אך אפילו כוס מים לא הוצעה להם.
כאשר הגיעו הסינגארי הראשונים לפגישות בבניין הממשל העולמי, הם סירבו בנימוס אך בתוקף לכל הצעה של מזון או משקה. למען האמת - נראה שהם היו מעט מזועזעים מעצם ההצעה. בני האדם למדו מהר ודאגו שלא להציע לאורחים יותר אף סוג של מאכל או משקה.
לאחר שספינת האם עזבה והשאירה אחריה רק שגריר וצוות ניהול קטן, הגזעים החלו באמת להכיר זה את זה.
אחד הדברים הראשונים ששאלו העיתונאים הרבים את שגרירי האורחים הייתה השאלה "מה אתם אוכלים?" אולם, האורחים נראו נעים בחוסר נוחות למשמע השאלה, כל ארבעת זרועות התמנון שלהם מתלפפות זו סביב זו בחוסר ביטחון.
העובדה כי האורחים לא אכלו או שתו דבר תמיד נראה מוזר לבני האדם, וגרם לבעיות לא מעטות. אי אפשר היה להזמין אותם לארוחות רשמיות, הם לא יצאו לברים או נהנו מחטיפים, ואפשרויות הבילוי איתם היו מצומצמות מאוד באופן כללי.
לבסוף, עיתונאי אחד הצליח לגלות את הסוד.
דונלד סגרי קיבל את הזכות ללוות קבוצה של שלושה סינגארי שיצאו לסיור של כמה ימים לחצי הכדור הדרומי. הוא שהה איתם כמה ימים בסמיכות רבה, ובלילה האחרון לסיור, בשעת לילה מאוחרת, מצא את עצמו יושב על ספסל עץ מול קו חוף נטוש עם אחד האורחים ושאל שוב את שאלת האוכל. הסינגארי - שמו היה בלתי ניתן להגייה ללא המקור הקטן האופייני לבני עמו, אך ביקש שבני האדם יקראו לו "שלוש אחת שלוש" - נאנח בשקט וענה:
"אני לא מבין מה הקיבעון הזה של בני האדם עם אוכל. כל פגישה נחגגת עם אוכל או שתיה, אתם משקיעים שעות בלבחור מה לאכול, יש לכם אנשים שכל תפקידם הוא להכין אוכל - קוראים לזה "שפים", נכון? - אתם משקיעים במשהו שנקרא "טעם" שלחלוטין לא ברור לי. עסקים מפרסמים בשלטי חוצות אוכל בצורות שונות, טעמים שונים, צורות הכנה שונות, מחירים שונים. אנשים חובבי אוכל נקראים "פודיז" - כאילו זה כל מה שמגדיר אותם בחיים. כל כך הרבה מהתרבות שלכם סובבת סביב מה שהוא, בבסיסו של דבר, פעולה פיזית הכרחית ולא יותר. אצלנו, מכונות מכינות את האוכל, משום שאף סינגארי שמכבד את עצמו יעסוק בזה ישירות. אני חייב לאכול, נכון, אבל יש לי די כבוד לסובבים אותי כדי לקחת את האוכל שלי לחדר נפרד ולהכניס אותו לגופי שם. כמו שאני נוהג כשעלי להוציא פסולת מגופי - פעולה שגם אתם עושים בפרטיות."
שלוש אחת שלוש נראה מוטרד מאד. וזרועות התמנון שלו לפתו את הספסל הקטן.
"הדיווחים הראשונים עליכם התקבלו בזעזוע אמיתי אצלנו. יוצרי הבידור ומדווחי החדשות היצירתיים ביותר לא היו מסוגלים לדמיין גזע שלם שכל כך שקוע באוכל ואכילה. יש כבר בדיחה קטנה בינינו, כאשר סינגארי הופך ממוקד מדי בנושא מסויים, חבריו אומרים עליו שהוא כמו 'בן אנוש רעב'. לנו הסינגארי אין בלוטות טעם, וכנראה שזהו ההבדל, אבל באמת - אתם חייבים למצוא דרך להפסיק להתעסק בעניינים הגuפניים שלכם מול כל החיים התבוניים ביקום".
שלוש אחת שלוש רעד לרגע, ועטף את גופו הדק בצעיף הגדול שלבש.
דונלד שאל "לא מסקרן אותך? לא היית רוצה לדעת מה זה טעם?"
שלוש אחת שלוש המשיך לבהות בגלים. "לא, אני חושב שלא. אני מרוצה ממה שהחיים האלה נותנים לי. אני לא רואה טעם בלרצות משהו שאין דרך לקבל".
הם ישבו בדממה שעה ארוכה, ואז פנו איש חזרה לחדרו.
למחרת בבוקר, שלוש אחת שלוש התרץ לחדרו של דונלד, מנפנף בידו בכמה ניירות.
"אתה רואה? זאת התוצאה! העיסוק המוגזם הזה באוכל! מזעזע! אתם חבורת יצורים לא מתורבתים!"
דונלד ניסה להרגיע את החייזר שנופף בזרועות התמנון שלו, אך זה סירב להרגע.
"אני אמליץ למועצה שלא להשאיר כאן נוכחות קבועה. הכוכב הזה לא בטוח. אתם לא מסוגלים לשלוט ביצרים הבסיסיים ביותר שלכם! אתם לא ראויים להצטרף לליגת האומות הגלקטיות. אני לא מאמין שלרגע אחד אפילו אני חשבתי שיש סיכוי לשיתוף פעולה אמיתי בין הגזעים. זה נורא!"
דונלד קם ממיטתו ותפס את הניירות שהחייזר נופף בהם. הוא קרא אותם במהירות ופניו חפו. הוא ניסה לומר שלא כל בני האדם כאלה, ושרובם לא יעלו על דעתם לעשות דבר כזה - אך לא מצא את המילים.
שלוש אחת שלוש נעטף בזרועות התמנון שלו ולחש "הכרתי אותו. קראו לו שש אחת שתיים. לאף אחד לא מגיע למות ככה…"
כותרות כל משדרי החדשות בימים הבאים היו זהות - "המבקרים בני הסינגארי עוזבים. לא תישאר נוכחות קבועה שלהם על כדור הארץ. ההחלטה נפלה לאחר שאחד מחברי המשלחת נרצח בפריז בשעת לילה ע"י קבוצת פושעים, זרועות התמנון שלו נכרתו ונמכרו בשוק השחור לאירוע פודיז מחתרתי…"
