כאשר כולם היו בפנים, נוח משך את המשטח המשופע למעלה ובכך סגר את הפתח בצד הסירה. הוא היה מוכן למשט, כעת רק נשארה השאלה איך הסירה הענקית תגיע אל הנהר. הוא הסתכל על הנייר ובפינה הימנית התחתונה ראה: תתבייש לך, עדיין לא למדת לסמוך עליי?”
נוח מיד הוציא את מחשבות של הספק מראשו ועלה למעלה לגשר הקברניט. אבל כאשר הוא ראה את כל אנשי העירייה עוברים על יד סירתו בדרכם לנהר להשתתף במשט או לראות אחרים, טיפות של ספקנות התחילו לחדור מבעד למילים שהוא שינן לעצמו "יהיה בסדר, הכול יהיה בסדר."
כאשר זרם התושבים פסק, כי כולם כבר היו על יד הנהר, ממשיכים לצחוק על נוח הטיפש, הוא נאנח בכבדות וירד לקומה למטה אל משפחתו. נעמה הסתכלה עליו במבט שואל, אך הוא רק שמט כתפיו, רכן ראשו למטה ולא אמר מילה. כולם התיישבו על הספסלים שהוא הכין לפני כן ונמנעו מלהסתכל אחד בשני.
נוח לא יודע כמה זמן כך הם ישבו, אך פתאום הרגיש שסיפון הסירה זז. או שאולי אלו היו רגליו שהחליטו לרעוד מכעס ששום דבר לא קורה? הוא הסתכל על אחרים, אך כולם היו מופתעים, כולם הרגישו רעד קל שעבר תחת לרגליהם. אחר כך עוד רעד, אפילו יותר חזק, ופתאום הסירה זזה הצידה. ממצבה הנטוי עד כה, היא בעצם התיישרה.
נוח היה השני שהגיע בריצה אל גשר הקברניט, מיד אחרי אשתו נעמה שסקרנותה הרימה אותה כמו על כנפיים ועזרה לה להגיע בריצה למעלה. נוח לא האמין למראה עיניו: סביב הסירה היו מים, הם היו גם למעלה, כלומר ירד גשם חזק, אך גשם לא הפתיע אותו כמו שהמים שהיו סביבו. סירתו המגושמת עלתה על פני המים והתנדנדה בחינניות מסוימת – בערך כמו שהיפופוטם שקופץ על גלי הנילוס יכול להראות חינני. למרות הגשם הכבד, חיוך מרוצה התפשט על פניו. הוא בחן את האחרים – כולם חייכו או אף התחילו לצחוק. המים סביבם התחילו להניע את הסירה בכיוון הנהר, מקרבים אל כל הסירות שמשתתפות במשט הגדול.
כאשר נוח היה קרוב אל הסירות האחרות והסתכל עליהן מלמעלה, הרי רק לו הייתה סירה כה גבוהה, הוא ראה אנשים מרימים את ראשיהם ומסתכלים עליו בקנאה. הוא נפנף להם ביד כאשר סירתו התחילה לזוז לאורך הנהר והתחילה לעבור את כל הסירות.
במהרה נוח ומשפחתו היו כל כך קדימה שהפסיקו לשמוע המולה של המשט הגדול. ברור שהיה אפשר להחשיב זאת בתור ניצחונם במשט. אף פעם נוח לא השתתף באירוע שכזה, אבל מפעם הראשונה הצליח לנצח. הוא לא הפסיק לחייך אף לא לרגע, גם לא כאשר נעמה אמרה שהגיע זמן לרדת לחדר אוכל לארוחת צהריים. היה קצת מוזר שארוחת צהריים תהיה בחושך, כי השמיים היו שחורים כמו שאף פעם לא היו, אך נוח לא חשב על כך לעומק. הוא ירד לאכול.
ואחר כך הם כולם עלו לסיפון העליון והסתכלו על המים הגועשים מסביבם, אשר מי הגשם העלו את רמתם בלי הפסקה. נעמה, שהתעייפה מלהגיש ארוחת הצהריים, אמרה לכולם שהגיע זמן ללכת לישון, אך כאשר יפת פנה אל המדרגות מטה, היא עצרה אותו: "מה, תלך לישון מלוכלך?”
חם, ששמע את מילותיה של אמו, ענה לה בחיוך במקום יפת: "אבל איך הוא יכול להיות מלוכלך, אם הוא נמצא מתחת לגשם?”
"אינני יודעת, אולי הגשם הזה מלוכלך."
זה היה סוף הוויכוח וחם ידע זאת, לכן הלך אחרי יפת בהכנעה לחדר רחצה שהיה על יד חדר האוכל. הוא האמין שזה בזבוז נוראי של המים לשטוף ידיים והפה אחרי שהיה רגע לפני כן בגשם, אך העדיף לשתוק ולא להתווכח עם אמו. הוא חיקה לראות ששם יבוא גם וכאשר זה לא קרה, רץ להלשין לאימו – חם שנא אי שוויון בין אחרים, לטוב או לרע, בעיקר לרע. שהוא ויפת ישטפו את ידיהם ושם לא, חם לא היה יכול להירדם עם מחשבה כזו.
ההמשך יבוא ...
