שוו בנפשכם שרק לאחר חמישים וחמש שנה לאחר מותה, אני מוצא את עצמי יושב ומעיין בשני דפי נייר מצהיבים בני שבעים שנה לפחות.
שסבתא כתבה.
קראו לה רבקה זקהיים.היא נולדה ב-1886 בעיירה קטנה ליד וילנה ושמה הורודוק. היו לה ארבע אחיות.אביה היה הרב הגאון ניסן ברוידא.ברור שחינוכם היה תורני מלכתחילה,אבל היא קיבלה היתר- ככל הנראה- לצאת לוילנה ללימודים. על פי מה שתקראו עוד מעט, בנוסח בו לא נגעתי כלל - עברית קמאית, אבל רהוטה בנוסח הימים ההם- היא נאלצה לשוב לעיירת מולדתה הקטנה בכאב לב, ושם פנתה לצדקה ונתינה.
חייה היו כה מורכבים. היא נישאה לאהרן זקהיים , סבי, הביאה שלושה ילדים: חנה , אמי, ושניאור וגרישה התאומים. בשנת 1934 התגרשה , נדיר מאד בימים ההם ובקהילה הוילנאית, מבעלה ועלתה לארץ ישראל עם חנה , בתה- אמי.
הן הגיעו דרך לבנון לקבוצת כינרת, שם חיה משפחתה. שלמה כינרתי בן דודה שבנו דן שנפל בהגנה על צמח והוא בן שבע עשרה, הונצח בשיר " אנחנו שנינו מאותו הכפר" עם חברן הקרוב כאח לו, גור מאירוב, בנו של שאול שלימים יסב את שם משפחתו לאביגור.
ולאחר מכן עברו לתל אביב, כשחנה - פצצת אינטלקט שנאלצה לעזב את הגימנסיה העברית בוילנה בגיל 16- היא המפרנסת. ועם פרוץ ענני המלחמה הצטרפו אף גרישה ושניאור בני השמונה עשרה ותרמו את חלקם.
סיפור ארוך, נפתל ולא מייגע על החיים ברחוב צבי ברוק. מעין פאת שולחן תל אביבית שתחילתו במדרגות היורדות מבנין העירייה הקדמון של תל אביב, בואך רחוב חובבי ציון.אבל הוא יסופר בפעם אחרת.אולי אף יוקרא על ידי נכדתה השחקנית אסתי זקהיים.גם יחסה של סבתי אלי, האהוב עליה מכל נכדיה המוצלחים כל כך משום מה, הריהו שובל ארוך ומרתק.
והרי הדברים שכתבה סבתא רבקה שאותם הורישה לי אמי.
קטע מהחיים שלי בהורודוק
צעירה הייתי בזמן שחזרתי הביתה לפי דרישת אבא שלי שאי אפשר לי להמשיך בלימודים כי הוא יושב על כסא הרבנות ובין חסידים נמצא.
אני בכאב גדול עזבתי את ווילנא עיר התרבןת והשכלה ובאתי להורודוק.הולכתי קדורנית וחפשתי איזה סיפוק לנפשי הכאובה.
בינתיים נודע לי על שני ידידים אלתר נפטליבאס וזלמן לייב שהם היחידים בעיירה
שלומדים פילוסופיה מדע מאטמעטיקא ופיזיקא. ידעתי גם שבהורודוק שונאים אותם תכלית השנאה. מקללים אותםואומרים שהם יביאו מגפה על כל תושבי המקום.ןשניהם ימותו על החטא שלא מאמינים בשדים וברוחות. זלמן לייב חזר מהצבא הרוסי איפה שארבע שנים ניגן במקהלה על החליל וקיבל שחפת ריאות.גר הוא בבית רעוע ודל.במיטה בת שתי רגליים הנשענת על ספסל שכבו שני פעוטים תאומים ובכו מרעב והוא משתעל בלי הרף. בבית אין שום דברי אוכל להחיות את הגוועים ברעב. אני עמדתי מאובנת מהמחזה הזה וצעקתי בהתרגזות האם אין רחמנות אצל יהודים?
ענו לי שהוא אפיקורוס ואסור לעזור לו.רצתי לאבא שלי, ובדמעות סיפרתי לו על מה שראיתי.מה פיללתי לשמע מפיו שהוא תיכף יביא לי כסף בשביל האומללים האלה. מהיום ההוא הייתי מבקרת את המשפחה הזאת תקופות.היה לי מעניין לשמע מפיו על מעשי בראשית על החוקים והדינים. אבל זה עשה עלי רושם כביר. כאשר הייתי חוזרת הביתה בערב בחשך היה נדמה לי שהשמים והכוכבים מרמזים אלי על החטא שבמחשבותי ובמהירות נפרדת הייתי פותחת את הדלת ובפחד נפלתי על המיטה וכיסיתי את הראש שלי.
בכל זאת לא מנעתי את הביקורים שלי כי שאפתי לשמוע כל מיני ידיעות ונפתח בשבילי עולם חדש.כעבור זמן קצר כאשר נכנסתי אליו מצאתי אותו חור ובשפה רפה אמר לי:יקירתי!חבל על כשרונותייך שהולכים לאיבוד בגלל הפנטזים.עזבי את המקום בכח.דבר אחד אני אבקש ממך שתבואי פעם על קבר שלי. כעבור כמה זמן יצאה נשמתו.
