בסוף מתרגלים

הַכֹּל בַּחַיִּים נִסְבָּל,
הַכֹּל עוֹבֵר, הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה.
לִכְאֵב, לְאָבְדָן, לְפַחַד,
מִתְרַגְּלִים, בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר.

אַךְ יֵשׁ דָּבָר אֶחָד,
שֶׁאֵלָיו לֹא מִתְרַגְּלִים לְעוֹלָם.
הַנְּקִישָׁה עַל הַדֶּלֶת,
הַמְּבַשֶּׂרֶת עַל מוֹתוֹ שֶׁל חַיָּל.

שיר עצוב ונוגע כתבת עליזה יקרה , להכל אפשר להתרגל רק לא לנקישה ל הדלת המבשרת על מותו של חייל.

יהי זכרו של רס"ן שאול זאבי בעלה של גיסתך נילי ברוך.

סופ"ש רגוע ושקט

שמוליק

ממש כך ואכן כך. ניתן להתרגל לדברים כה רבים, אך הדפיקה הנוראה הזאת בדלת. אנו כואבים את כאב המשפחות השכולות המתווספות לצערנו מדי יום. עצוב עד דמעות... 

גם אם ממשיכים בשגרה

זועק - בסוף מתרגלים לאדם אבל לא לנקישות על הדלת, ללב מרוסק. תודה רבה לך עליזה היקרה, ערב טוב וחמים. יהי זכרו ברוך. יש דברים שניתן לקבל ויש דברים שבאמת הרבה יותר קשה לקבל.