אני עובדת במחלקת הטקסים של העירייה. אנחנו, בניגוד למחלקות הטקסים של כל המשרדים הממשלתיים, לא מתעסקים בכל הלאומיים – רבין, השואה ולגבורה, חללי מערכות ישראל – אלה. אנחנו מטפלים בכל הקטנים יותר. כמו שלכל קהילה בפולין יש את יום האזכרה שלה, כך גם לכל פיגוע.
את המחלקה שלנו הקימו עוד בשנות השבעים, כשהתחילו הפיגועים הראשונים, אלה שהיו מגיעים דרך הים עם נשק, תופסים איזה מלון או אוטובוס וגומרים אותנו. אז עוד לא כל כך ידעו איך לאכול את הסיפור הזה, מה עושים עם המשפחות ואיך בכלל מתייחסים לאנשים שנקטלו במקרים האלה. אז עוד בקושי הייתי ילדה קטנה ואני לא זוכרת הרבה אבל מה שאני יודעת מהותיקים במחלקה זה שבשביל לדעת את הנהלים הכתובים של היום הם היו צריכים לסבול הרבה. כולם סבלו הרבה, כי אף אחד עוד לא ידע מה זה טקסים קטנים יותר, זאת אומרת לא טקסים של בית ספר וכאלה אלא טקסים של רק דבר אחד שקרה רק לקצת אנשים, לא לכולם. גם לא כולם זוכרים.
פעם אחת הם שכחו באיזה שנה לערוך את אחד הטקסים אבל המשפחות לא שכחו. לא משנה שבדיוק עזב מנהל המחלקה והעוזר היה בחו"ל והמזכירות היו חולות וכל השאר בדיוק התחילו לעבוד אחרי שהיה הטקס ההוא, אז הם לא ידעו וכנראה גם לא היה כתוב. עדיין, כשהותיקים מדברים על זה הדיבור שלהם שקט יותר. לקח לי כמה שנים לגלות אבל בסוף גיליתי שכנראה אחד האנשים מהמשפחות לקח את זה קשה, ולמרות שהרופאים אמרו שזה קרוב לודאי לא בגלל זה אבל בכל זאת הם במחלקה עדיין חושבים שזה האחריות שלהם ואומרים שהוא מת מהצער.
אז החליטו שמאז כל הטקסים רשומים לכל אחד ביומן בדף הראשון וגם בכל יום שצריך ביומן עצמו וגם בלוחות השנה של המחלקה, שכבר בדפוס יודעים שכשהם מכינים לוחות ויומנים למחלקה הם מכינים משהו מיוחד. הדפוס לא שוכחים כי אח של אחד מהבעלים של הדפוס היה פצוע קשה באחד הפיגועים מהתקופה של האוטובוסים, והוא אף פעם לא היה שוכח. פעם באתי אליו לדפוס ולא הבנתי מאיפה הוא מוכר לי ואז הבנתי שמהטקס. הוא לא אמר לי שום דבר אבל המבט העצוב שהיה לו בעיניים היה מאוד מוכר לי, אולי לא כל כך מובן לכל שאר האנשים בדפוס כי הם צחקו קצת עליו מאחורי הגב כשראיתי, אבל אני הכרתי את המבט הזה.
אז מאז יש לוח זמנים מאוד מסודר שכולם מקפידים עליו. כשהתחלתי לעבוד חשבתי שיש שם משהו מאוד מוזר כי כל השנה שלהם נראתה אחרת. בדרך כלל אנשים מגיבים לתקופות השנה באותה צורה כמעט – כשיש חגים אז אומרים חג שמח או פסח כשר וכל זה אבל אצלנו זה לא היה כך. זאת אומרת כן התייחסו לחגים אבל כשהיה חודש לפני טקס אז הייתה מין אוירה שכזאת כמו שהייתה בכיכר מלכי ישראל כמה שעות אחרי שרבין נרצח. או אולי יותר נכון כמה ימים אחרי זה, ממתינים על הכביש שיעבור הקומנדקר עם הארון שלו, או מחכים בתור לפני הכנסת בשביל להיכנס ולעבור לפני הארון שלו, של אדם שנרצח, או הולכים להדליק נר בכיכר, להביא גיטרה ולנגן מנגינות ישנות שאולי ירגיעו את הכאב.
אז חודש לפני טקס יש מין שקט כזה במחלקה, שכל מי שנכנס למשרדים מבחוץ, מהעולם החי, מאוד מופתע ממנו. בדרך כלל בקיץ אנשים מאוד חם להם והמזגנים במשרדים לא תמיד עובדים הכי טוב, אז אנשים לפעמים קצת עצבניים וצועקים. אבל אצלנו כאילו יש רוח מאנטרקטיקה. הרוח הזו היא כמעט כמו הרוח הקרירה שיש בטקסים. בשנים הראשונות הייתי מתרכזת בדברים שהיו נאמרים על הבמה ובכל הדברים הקטנים שקשורים בזה – מתי מגישים את הפרחים, מתי ראש העיר נואם, מי קם לנאום בשם המשפחות ומה הוא אומר. אחרי כמה שנים כבר הייתי מסתכלת על הפרצופים של האנשים בטקס כי כבר הכרתי כמעט את הכל בעל פה. הייתי מסתכלת על הפנים של אנשים שהכירו אחד את השני במקרה, לא דרך היכרות משותפת של חבר, או במקום עבודה, או סתם בבילוי. אנשים שהכירו אחד את השני רק כי הייתה להם נציגות שנפגעה, רק כי יש להם חלק שכבר לא חי במשפחה, וככל שעובר הזמן אני פחות יכולה להסביר מה הדבר הזה שמשותף לכולם. רק בטקס, כשאני מסתכלת עליהם, ואני מרגישה את הרוח מאנטרקטיקה עוברת לה בין כיסאות הפלסטיק השחורים, מטיילת מחוץ למחסומי הביטחון שתוחמים את מציאות הטקס מאשליית החיים הבטוחים מעבר למדרכה, חולפת על פני נרות הזיכרון וגורמת להם לרפרף מעט, מנקה את אבק העיר מהפרחים הטריים שהונחו על שלט הזיכרון, מעוררת צמרמורת קלה, שורה שורה, בין כל היושבים, לא ביחד אלא כאילו כל אחד ואחת נזכרים ברגע אחר במשהו ואז הרוח הזו באה אליהם ומקררת אותם, מצננת את חום העיר וחום האויר.
פעם אחת הגיע מישהו מהמשפחות למשרדים, ממש כשהתחלתי לעבוד, עם עיניים אדומות וחולצה פתוחה והתחיל לצעוק על כולם. מזל שמנהל המחלקה היה וגם העוזר אז הם הרגיעו אותו אחרי חצי שעה ונסעו איתו למקום של האנדרטה. אני גם נסעתי איתם עם הצבעים וכל המכשירים. מה שקרה זה משהו שגם נכנס למין ספר הנהלים של המחלקה, כשמשהו קורה לשלט ההנצחה ואנחנו לא שמים לב ואז מישהו מהמשפחות רואה ואצל חלק מהם זה נכנס ישר לנשמה, בלי לעצור בדרך בשום מקום, כי שום מקום כבר לא נשאר להם, ואז הם מוציאים את זה. אז אנחנו מתקנים מהר ובגלל שאני למדתי ציור ומנהל המחלקה אומר שיש לי כשרון אז לוקחים אותי לתקן את השלטים דבר ראשון לפני שמזמינים את הקבלן של השלט, כדי שהם, מהמשפחות "לא יהיה להם יותר בלב ממה שכבר יש", כמו שאומר מנהל המחלקה. אמנם הוא היה רק תקופה קצרה כשהתחלתי לעבוד שמה אבל אני עדיין זוכרת כל מיני משפטים שהוא אמר לי ולאנשים האחרים במחלקה, או שהם אמרו לי שהוא אמר, אני כבר לא זוכרת.
אז, כשנסעתי לתקן את השלט בפעם הראשונה, הייתי קצת המומה מבן המשפחה שנכנס אלינו בוכה וצועק, וראיתי איך מנהל המחלקה מרגיע אותו ואפילו ראיתי אותו בוכה איתו קצת. בהתחלה חשבתי שאני לא רואה טוב כי גם לי היו קצת דמעות בעיניים מאיך שהאיש ההוא דיבר ואיך הוא קצת צעק וקצת בכה וקצת שתק. אבל באמת ראיתי את מנהל המחלקה שלנו בוכה קצת איתו ואז כבר הגענו למקום של שלט ההנצחה, שנראה רחוב רגיל באמצע עיר רגילה, אנשים עוברים, אוטובוסים צופרים, וככה, פתאום, בצד עומד לו מין שלט כזה, עצוב, לבד עם צבע שחור מוכתם בנקודות צבע ורודות שנפלו עליו כנראה מאיזה צבע שעבד ליד. ישר הוצאתי את המברשת העדינה ואת הצבע השחור שהיה לנו במחלקה תמיד, ותיקנתי בעדינות ובשקט את הצבע. מנהל המחלקה והסגן עמדו משני הצדדים של האיש, שכבר לא צעק אבל בכה קצת ושתק.
אני חושבת שזה מזל שהם עמדו איתו גם כי הוא נראה כאילו הוא לא יכול לעמוד לבד וגם כדי שלא יראו את הדמעות שלי. חשבתי באותו רגע על איך זה שעד עכשיו עברתי ליד השלט הזה כל כך הרבה פעמים ואף פעם לא חשבתי על השמות שכתובים עליו ומה השמות האלה אומרים לאותם אנשים שהכירו אותם. אז התחלתי לבכות אבל לא רציתי שהמנהל והסגן יראו שאני בוכה אז התרכזתי בתיקון השלט.
כשחזרנו למחלקה ישבנו ארבעתנו במשרד של המנהל ושתינו תה, באמצע החום. המנהל אמר לי להיכנס יחד עם האיש והסגן, אף אחד לא דיבר במשך רבע שעה, רק שתינו תה בשקט. אחרי רבע שעה האיש קם ויצא והסגן והמנהל הסתכלו עלי והמנהל אמר לי "טוב שאת פה". הסגן יצא ויצאתי אחריו. בדלת המנהל קרא לי ואמר שאני יכולה ללכת הביתה כי עבדתי קשה היום.
כשהייתי באוטובוס בדרך הביתה חשבתי על זה שהאנשים שעובדים אתי לא שאלו אותי למה אני הולכת מוקדם אלא פשוט הסתכלו עלי וחזרו לעבודה שלהן. רק אחרי כמה חודשים במחלקה הבנתי את זה. קצת קשה להסביר את זה אבל לפעמים העבודה שלנו לא נמדדת רק בשעות אלא יותר במה שאנחנו עושים ולפעמים אנחנו עושים דברים מיוחדים, שאף עובד עירייה לא עושה.
בבוקר למחרת הגעתי בזמן כי הייתה לי מין תחושת בהילות שכזו, כאילו משהו מיוחד עומד להתרחש, משהו שכדאי להתכונן אליו. אני חושבת שבגלל הנסיעה לשלט והצביעה והכל שכחתי שיש טקס עוד מעט ושאנחנו צריכים להתחיל להכין אותו.
כמו שאמרתי היה מין ספר נהלים כזה שהיו כתובים בו כל הדברים שהיה צריך לעשות לפני טקס. אצלנו במחלקה אף פעם לא אמרו שזה נכתב בדם כי זה היה כבר מוגזם אבל כולם ידעו למה הכוונה וכולם התייחסו לנושא מאוד ברצינות. באותו שבוע התחלנו להכין את הטקס שהיה אמור להתקיים בעוד חודשיים. השלב הראשון היה למצוא את התיק של הטקס ולראות את מי צריך להזמין ולאיזה גופים צריך לפנות בשביל לתאם את הכל. היה דוגמה לכל דבר מטקסים קודמים כך שכשהטילו עלי להכין את ההזמנות פשוט לקחתי את ההזמנות של שנה שעברה ושיניתי את התאריך לפי לוח השנה המיוחד של המחלקה. תמיד ההזמנות היו מאוד פשוטות ובפעם הראשונה שאני הייתי אחראית על זה רציתי לעשות אותן שמחות יותר, צבעוניות יותר עם אותיות משתוללות כאלה, אבל שתי שניות אחר כך הבנתי שאי אפשר וגם לא כדאי. בכל מקרה המנהל היה חייב לאשר כל הזמנה לטקס לפני שהיא יוצאת להדפסה.
התקשרתי לדפוס ודיברתי עם הגרפיקאית. היא אמרה לי לשלוח לה בפקס את הנוסח של ההזמנה ואת הצורה הכללית שאני רוצה לעשות אותה. למרות שנורא רציתי לשנות את הכל שלחתי לה צילום של ההזמנה של שנה שעברה. אבל בכל זאת הצלחתי לשנות משהו וזה היה בנייר של ההזמנה, שאותו ביקשתי יותר חום מאפור, קרטוני כזה, פחות עצוב והם שלחו לי דוגמה שהראיתי למנהל והוא לא שם לב. אז בסוף כן הצלחתי להוציא החוצה קצת מהאפור הזה שהיה בכל מקום. אחר כך, כשהזמנו את הכיסאות ממחסן העירייה דאגנו להדגיש להם שיביאו רק כיסאות שחורים. אין מקום ללבן בטקס כזה, אולי רק על הדגל והחולצה הלבנה של מנחה הטקס. בגלל שזה העירייה אז שלחו אותי ואחד מהוותיקים למחסן לבדוק ששמו לנו בצד את הערימה הנכונה של הכיסאות, לא אפורים ולא חומים, רק שחורים. בדרך לשם קצת התלוצצנו על העיוורון צבעים שיש לנו במחלקה וממש עמד לי על קצה הלשון לספר לו, למאיר שהיה מבוגר ממני בכמעט חמש שנים, שכן הצלחתי להרחיק קצת את האפור מההזמנות אבל בסוף החלטתי שלא.
כשהגענו למחסן הוא היה נעול. מאיר אמר שלא צריך לדאוג כי הוא תמיד נעול ולכן הולכים מסביב. הלכנו מסביב וראינו את כל העובדים של המחסן יושבים ושותים תה. הם מזגו גם לנו ושאלו את מאיר מה שלומו ומי זאת החדשה שאיתו. מאיר הציג אותי ואני אמרתי, "נעים מאוד". הייתי מאוד מנומסת והם גם היו, עד כדי כך שאפילו קצת הופתעתי מהנימוס שלהם. אמרתי למאיר משהו על זה בדרך חזרה אבל הוא אמר שקודם כל הם מאוד נחמדים באופן כללי וחוץ מזה, בגלל שהם יודעים שאנחנו מהטקסים "אז הם קצת יותר רגועים", אמר מאיר.
כשחזרנו למחלקה בדיוק התחילו לעבוד על רשימת הייצוגיים, אלה שאמורים לייצג את כל המשפחות שבאות לטקס בטקס, ואלה שמייצגים את ארגון נפגעי הטרור בטקס. אני חשבתי שיש מין הגרלה שכזו אבל זה בכלל לא היה כמו הגרלה. מסביב לשולחן ישבו מנהל המחלקה והסגן, מאיר ועוד כמה ותיקים שחלקם ישבו עם תיקים וניירות מולם, ודיברו על מי שכבר דיבר, מי ישב באיזה שורה ומתי ומי ביקש לייצג ולדבר באיזה חלק. אחרי שהתברר מי רוצה ולמי מגיע ומי רוצה מנוחה, נשארה רשימה מצומצמת שאותה הם השוו עם הרשימה של שנה שעברה והורידו עוד כמה שמות. אל כל אחד מהשמות ברשימה אחד מהאנשים שישבו מסביב לשולחן היה אמור להתקשר ולדבר איתו או איתה על זה. לנו לא נתנו להתקשר אל המשפחות בטלפון. רק אחרי שנתיים במחלקה אפשר היה וגם לא על כל הנושאים. לא עברנו שום הכשרה בשביל זה אבל מספיק להיות בכמה טקסים בשביל להבין למה לא נותנים ישר לדבר בטלפון וגם כשנותנים אז לא מדברים על הכל.
באחד הטקסים האחרונים שעשינו פיתחנו מין משחק כזה של החבר'ה, כמו פול כזה של הימורים של מי ייצג הכי הרבה ומי הכי פחות. זה היה משחק מטופש אבל היינו חייבים לשבור את הרצינות הזו שהייתה מסביב לשולחן הזה כל כך הרבה פעמים. בהתחלה היה לי מוזר לצחוק על זה אבל מצד שני אני יודעת שיש לי חיבה להומור שחור במצבים מסויימים ואלוהים יודע שהייתי במצבים שכאלה ויצאתי מהם. תמיד נראיתי לסביבה שלי לא נורמלית קצת, ואף אחד לא צחק מהבדיחות שלי למרות שאני מאוד אהבתי אותן, ולכן כשהחבר'ה התפקעו מצחוק מהבדיחה הראשונה שלי הייתי קצת מופתעת. אז ניסיתי עוד אחת וזה עבד. "כנראה שמצאתי את הקהל שלי" אמרתי בקול וזה בכלל שפך אותם.
