גַּעְגּוּעַי אֶל עַצְמִי, / לְבָמַת הַדּיּוּן, יְהוּדָה עַמִּיחַי /

אל ההתרגשות הזו אשר בחוויה הראשונית את מתגעגעת. הלהט הפנימי. זהו הגעגוע אל עצמך. 

.

נכון, גליתי יקירתי האהובה. 

אֶל ההתרגשויוֹת הראשוניות, אֶל התגליוֹת ההן, שבעזרתן למדתי

על עצמי. 

לא זוכרת אִם ב-"אֶמיל" או בספר דומה, ז'אן-זאק רוסו 

תיאר אֶת תגלית האצבעוֹת בידיים בילדוּת, אצל הילד,

כמה אצבעות יש, איךְ נראית כל אצבע. 

תודה רבה-רבה-רבה לךְ ושבת שלווה, ואחריה, שבוע טוב יותר. 

אוהבת אותך המון, המון, 

חיבוק,

שלךְ, <לב>

רבקה

---

עת ראיתי מרחבי דשא לראשונה

.

הוֹ. 

ומה עִם התגליוֹת הראשונוֹת, כשהיית קטנטונת, כמעט תינוקת, 

וזָחלתְּ, וטעמת, וזֶה היה פויה וזֶה היה מתוק ...? 

והרצפה הייתה אינסופית ...?

והיד נתפסה במשהו ...?

תודה רבה-רבה-רבה, איילה יקרה לי מאוד-מאוד. 

המשך שבת נעימה ושבוע טוב. <לב>

רבקה

---

מזמן ממן,  פעם פעם, לפני המון שנים זה היה,

ואל זה את מתגעגעת רבקתי היקרה.

אל הגילויים הראשונים האלה שם... אז...

בקיבוץ. אל החוויה הראשונית בגיללוי הזה

של פיסת דשא אל שבילי הקיבוץ ו,

את מתגעגעת אליך, צועדת שם בשבילים 

או יושבת מול הדף וכותבת חוויות חדשות.

ואני מתגעגעת אליך רבקתי היקרה,

אל החיבוק שלך אל החיוך והעיניים הנוצצות.

אוהבת אותך המון המון.

.

אה נוריתי. נוריתי. לא. 

אני מתגעגעת לחוויות הראשוניות של ממש, אלה שבעזרתן 

אני למדתי על עצמי (גם אַתְּ, גם כולם-כולנו): 

טעם של כל דבר שהגיע לפִי, הרגשת מחוספס או חלק של 

מה שלקחתי ליד או של מה שזחלתי עליו, ... 

הבדיקה למה אסור לגעת בשקע חשמלי, והזרם שהקפיץ 

אותי אחורה, 

כמה אצבעות יש לי בכל יד, בכל רגל, איך הן נראוֹת, לְמָה הן 

מסוגלות (יש תיאור נפלא על תגליות אלה של היד אצל ז'אן-

ז'ק רוסו, אולי ב-"אֶמִיל"). 

אשר לחיבוק, לחיבוק של שתֵּינו, נוריתי האהובה, 

אני רואה אותךְ, מגַלה אותך בתחנת האוטובוס, ואַתְּ מגלה

אותי, 

ושתֵּינו מתחבקוֹת, 

ובשבילי, זאת התגלית של רגשותיי כלפייךְ, מי אַתְּ בשבילי עוד 

מלפני אותו רגע.

אני שומרת אֶת כל הרגעים שלנו, 

בית הקפה הנפלא שאליו לקחתְּ אותי בתל אביב, 

ועוד. 

אוהבת אותךְ הרבה מאוד, המון, נוריתי שלי. 

שבת שלום ושבוע טוב יותר. 

שלךְ כל עוד, <לב>

רבקה

---

.

הכול חדש כשאנחנו ילדים, תינוקות, התנסויוֹת ראשונות, 

טעמים ראשונים, נגיעות, זחילה, מה הכנסנו לַפֶּה, איזה

טעם יש, במה נתקלנו, איך מרגיש, מחוספס, חלק, דוקר,

מה אפשר לתפוס ביד, בידיים, כמה אצבעוֹת יש בכל יד, ... 

אלה התגליוֹת ובעזרתן אנו מתחילים להכיר אֶת העצמי של

כל אחד, לְמָה אַתָּה, אֲנִי, הוּא, הֵם מסוגלים, גבולוֹת, ...

:))

תודה רבה-רבה-רבה, צביקה, איש יקר לי מאוד-מאוד. 

המשך שבת נעימה ושבוע טוב יותר. <לב>

רבקה

---

.

כן, נכון, אלא שאנחנו לא זוכרים אותם. 

לעומת זאת, אנחנו כֵּן זוכרים אֶת הפעם הראשונה שנמלים 

עקצו לנו אֶת היד (כבר היינו בני 3, 4, 5, 6), 

מה שטעמנו למרוֹת האזהרוֹת של אמא, 

הברכיים שהשתפשפו-נפצעו כשניסינו לקפוץ מעל הפופיק, 

ועוד כל מיני כאלה, 

ובעזרתם למדנוּ על עצמנוּ: 

מה אנחנו כן יכולים ומסוגלים, 

מה לא, או:

איפה גבולות היכולת שלנו. 

בקיצור: 

כך התחלנו להכיר אֶת ה-עצמי הפרטי. 

תודה רבה-רבה-רבה, אביה אהובה-אהובה, יקרה לי מאוד. <לב>

רבקה

---

זִכְרוֹנוֹת יְמֵי יַנְקוּת

עַל הָרִצְפָּה

אוֹ עַל מִדְשָׁאָה.

בְּרֶגַע שֶׁל זְחִילָה

זֶה הָרֶגַע לְהַפְעִיל

אֶת הַחוּשִׁים

וּלְגַלּוֹת עוֹלָם נִפְלָא.

תודה רבקה יקרה על השיר והתמונות המעלים זיכרונות מימים בהן כתינוקת גילית את העולם שאז נראה לך עולם נפלא.

שבת מבורכת ושקטה

שמוליק

.

לא אֶת ימֵי הינקוּת, שמואל, יקר, 

אלא אִם הולכים "לעשוֹת" אָנַמְנֵזָה - שיטה לשחזר/לזכור

אירועים מימֵי הינקוּת. 

אני מדַברת על האירועים שאנחנו כֵּן זוכרים, כי בעזרתם 

למדנוּ להכיר אֶת ה-עצמי: 

מה אנחנו כֵּן מסוגלים לעשות, 

מה אנחנו לֹא יכולים לעשות (לקפוץ מעל הפופיק, למשל: 

אִם קפצנו גבוה מדיי, קיבלנו שפשוף רציני בברכיים, אפילו 

פצע), ז"א: 

מה הם הגבוּלוֹת שלנו. 

הגבולות של ה-עצמי האישי של כל אחד (שלי, שלוֹ, שלךָ, ...). 

אֶל העצמי הזה אנחנו מתגעגעים: 

הוא היה אמיתי.

אנחנו היינו חכמים יותר, ולמדנו ממנו.

בדרך - נו. בדרך קרו כל מיני אירועים שטשטשו אֶת השפעתו. 

תודה רבה-רבה-רבה ושבוע טוב ומיטיב לךָ וליקיריךָ. <לב>

רבקה

---

צבעם של החיים מר מתוק 

פורח נובל

והעצמות הכואבות 

...מחבקת אותך חזק

<לב> ואני מחבקת אותךְ, <לב> אלה לי, אהובה, יקרה. <לב> תודה! <לב>