הרהורים לאין קץ

האם גזירת הגורל הוא עולם שכזה?
עולם מנוכר, גורס, אפוף תימרות עשן ועפר שנוצרו מאינספור נשמות שדרכן אבדה בתהום החיים...
האם גזירת גורל היא שנמשיך לחיות כך, כשגופנו כאן ולבנו שם, במקום בו מתנקזת כל הוויית בני 
התמותה? לא קל כאן, בהוויה הזו.
אז הבטיחו לנו 
(גן עדן).
חוזר אנוכי ואומר: 
גן עדן אינו מקום... 
גן עדן הוא מצב.
גן עדן הוא מציאות שיצרנו במעמקי התודעה 
הקולקטיבית שלנו, מציאות שנועדה לשמש כמפלט או כמוצא ממצבנו כאן עלי אדמות.

לפתע מתחברות לי תמונות כמו בתערוכה, ובראשי 
הן מרצדות כסרט אינסופי.
כך להתעורר, לחבר את כל הקצוות, לעצור לרגע 
לנשום ולהביט - היכן התחיל כל המחול הבלתי שפוי והבלתי הוגן של חיינו? 
(מטורף רק לחשוב על כך)
אז הבטיחו גן עדן, 
גן של שושנים, וברור שיש אינטרס כלשהו בכך... 
שקט תעשייתי.
ואם לא תעשו 
כך וכך - מובטח לכם גיהינום.
הקבלות לכך שהגיהינום כבר כאן ניתן למצוא 
למכביר.
רק כ 80 שנה חלפו מאז היום שבו המשרפות 
באושוויץ, וישנן דוגמאות רבות נוספות מהחיים 
האפלים כאן.
לקח לי זמן רב עד שהבנתי שיש לנו זכות בחירה, 
ויש בידינו לשנות את גורלנו.
אני מכיר אנשים שנפלו לתהום וגורלם לא שפר 
עליהם. 
תגידו קארמה, תגידו גורל - הכול נכון, ובכל זאת, 
תמיד הבנתי שמשהו כאן לא עובד נכון.
תכנו זאת אלוהים, מלאכים או אחווה לבנה. אני יכול להוריד מילים מדהימות, חיבורי ממדים, לחוות את 
עצמי דרך דמיון מופרז או ולא מופרז. 
קיבלתי מתנה ואני מסוגל לראות מקצה אל קצה, לכן בגלגול הזה מאוד קשה לראות סוף טוב.
כשהייתי כותב ורואה נסתרות, אמרו לי שאני פסימי 
ולעיתים אופטימי.
עובדה היא שהתחזיות לא איחרו לבוא.
קיים אור גדול ויש תוכנית נבונה, אמיתית וגורלית 
לאזרחי הפלנטה הזו. שימו לב: אנחנו זהים באחדות, אך שבויים בקבלת הוראות.
ממשלה עולמית אחת חורצת גורלות. תגידו שזהו 
שיעור מאלוהים, תגידו שהשחית האדם את 
דרכו - הכול אמיתי.
ניסיונות לצאת מה"מטריקס", גלולות צבע, חיסונים 
ומסכות ברעש הקורונה ולאחר מכן המלחמה עם 
איראן - כל אלו הכהו בהלם את האנושות.

אנו כלל אינם מודעים לתרחישים להעתידיים; 
מה יחווה הדור הבא דרך אותם היבטים של חרדה, 
רובוטיקה וחוסר אמון בחיים. 
אבדה האמונה. ממשלה הזויה.
אנחנו שבויים.
שבויים במתווה שהסכמנו לקחת על עצמנו משחר 
הציוויליזציה עלי אדמות, ומסכימים  קומץ בעלי 
אינטרסים הטוענים שכל זאת נעשה לטובת הכלל.
הפרט הלך לאיבוד בנחשולי הקדמה למען הכלל. 
החשיבה העצמאית והיציאה מהקופסה הפכו 
לשיקוצים. השונות הפכה לאבן דרך לליבוי יצרים 
ושנאה.
יש להניח את הכול בצד ולהתחיל לחשוב אחרת.
ויפה שעה אחת טרם.

דן יעקבי