סיפורים
"אירמגרד"
הרבה עצב היה בחיבוק הזה, גבה נצמד אל חזי וידי ליטפו את גופה מבעד לסוודר העבה, בעוד שפתי מונחות ברכות על השקע בצווארה שכה אהבתי. הררי השלג הקפואים שנערמו מסביב והכבידו על ענפי עצי האורן, משום מה לא חדרו לעצמות כמנהגם, והקור המקפיא לא צרב בריאות בשקיפותו הצלולה. הוא העדיף להתמקד בהקפאת הדמעות שזלגו על פניה בחשאי ונצצו כיהלומים. התפאורה היתה מושלמת, אגם ציריך הפרוש למרגלותינו חלק כבדולח, שיקף בחדות את אורות העיירה וינטרטור שתלתה לה במורדות ההר שמעבר לאגם. כרטיסי הטיסה חזרה ארצה, חרכו את כיסי, למרות שלמעשה הם היו מונחים בתיק הנסיעות, שעל המיטה בחדרי. אני שונא פרידות, חשבתי נוגות. אירמגרד אהבה אותי מאוד. גם אני.
אני צריך להיפרד בבוקר מהזוג הנחמד שהשכיר לי את החדר, נדדו מחשבותי, חבר ישראלי שלמד מכונאות בציריך, הכיר לי אותם וכך הגעתי אל דירת הסטודנטים הצנועה ורווית זכרונות נעימים. חיוך הסתמן על פני, כשנזכרתי בהפתעה שהכנתי לה: "בואי" אמרתי לה מיד כשענתה לטלפון, היא צווחה בעונג למשמע קולי, "לישראל"? שאלה בהפתעה, "לא, אני עדיין כאן, בציריך", התקשתי להסתיר את העונג שבקולי. מתמוגג מהידיעה ששוב נהיה יחד.
כל זה קרה, אחרי שאביה, שוויצרי גאה וחרוץ, לא יכל היה לסבול את הישראלי הזה, שמתגורר אצלו בבית על תקן "החבר של הבת" בלי שיש לו מקום עבודה מסודר, פנסיה, ביטוח לאומי וארוחות מסובסדות, כמו שהשוויצרים אוהבים. עוד פחות מזה הוא אהב שאני חונה עם מכוניתי הזרה ברחבי העיר, ללא תו חניה, ומתעלם בעקביות מהדוח"ות המצטברים, שומו שמים. הוא היה מסלק אותי מביתו עוד קודם לכן, אלמלא העריך את טעמי בבחירת בקבוקי היין שהבאתי לו בדרכי מצרפת, קראף היין וכוס הבדולח הענקית. לזכותו ייאמר שכל עוד התארחתי בביתו, זכיתי ליחס כמו "הבן האובד", היה זה הוא שטיפל בי במסירות כששכבתי במיטה קודח מחום, כשברך רגלי הימנית נפוחה ככדור רגל.
סקי... הפליגו מחשבותי בזמן, נזכרתי בתיאורים הציוריים של אירמגרד כילדה, איך היתה מחליקה במדרון התלול שליד ביתה, בעיירה הורגן, שבנויה על צלע הר, בתוך יער, וממוקמת כ-20 ק"מ מציריך, ואיך אחיה שהיה גולש סקי מקצועי, לימד אותה את כל הטריקים. ואני, רק בדמיוני הפורה, הפכתי בעיני רוחי לגולש סקי נועז וזריז רגל. אירמגרד ניסתה לרכך את התלהבותי, ופרטה לפני כמה הספורט מסוכן, וכמה מיומנות צריך כדי לדעת לגלוש. ואני, שחצן כתמיד, עניתי בזלזול: "זה לא יותר קשה מלגלוש על גלים" ומיד פצחתי בהרצאתי האהובה: "גלישת גלים, הסכנה וההרפתקאה" ואירמגרד מצידה, לקחה אותי בתגובה אופיינית,
לאתר סקי הכי תלול ו"מקצועי" באזור. החיוך המסתורי ששכן על פניה בדרך לשם, התחלף בפאניקה אמיתית כשהתחלנו לרדת מההר, אם לנפילות האיומות שלי בכל רגע נתון שרק הצלחתי לעמוד על שתי רגלי, אפשר לקרוא "לרדת". רוב הדרך למטה, נפלתי אין ספור פעמים, למותר לציין, שחוץ מללמוד ליפול באלגנטיות על התחת, שזה היה הכי פחות כואב, לא התקדמתי הרבה, לקראת הסוף, המדרון הפך להיות פחות תלול, ואני תפסתי ביטחון ותאוצה. לא יודע מה עבר לי בראש, אולי אופוריה רגעית, או שמא הצורך "להוכיח", "תראי, אני חושב שתפסתי את הפרינציפ", צעקתי לעברה בעוד הרוח שורקת באיום באזני, ושעטתי במורד בקו ישר, צובר תאוצה גוברת והולכת. אולי הייתי מגיע בשלום איכשהו, לקו הגמר, אלמלא אותו שיח בולט, שהתעקש לאחוז במגלשי הסקי שלי. ..."כשהוא יחלים, הוא צריך ללכת מכאן" פסק אביה כאמור. אף שידע, עד כמה אוהבת היא אותי. ואני אותה.
שבועיים לפני כן, "שברו את ראשם" קומץ אנשים זרים שנקלעו למקלחת הציבורית בתחנת הרכבת הראשית של ציריך, בניסיון לגלות באיזו שפה עתיקה ומוזרה, שר אותו בחור שחרחר כשהוא חופף ביסודיות את תלתלי שיערו הארוכים. אירמגרד היתה אמורה לאסוף אותי מהתחנה בעוד כשעה קלה, ואני הייתי עסוק ב"הכנות" יסודיות לקראת הפגישה המרגשת, אחרי חודשיים ארוכים של פרידה. אני שונא פרדות, ולכן כפולים היו שבעתיים השמחה המהולה באושר שהיו מנת חלקנו בפגישה זו. רק בלילה סיפרה לי אירמגרד, שפתחה את המכתב שקבלתי לכתובת שלה, מאותה יפהפיה מהממת, שביליתי איתה ליל אהבים סוער, כמנחת פרידה מלונדון, שכה אהבתי. המכתב כלל תמונות מהממות שלה, ופירוט מדויק וגרפי של מאורעות אותו לילה בלתי נשכח, וסוער במיוחד, ואולי בגלל שאני שונא פרידות. אירמגרד
סלחה לי, היא אהבה אותי מאוד. וגם אני.
מעט לפני ששינה עריבה משכה אותי אל מצולותיה, חזרתי במחשבותי לאחור בזמן. לונדון. הלילות הפרועים שם. מסיבות, טיולים, חברים. אותו הדוניזם טהור וצרוף, שבו הלימודים תפסו רק חלק קטן ולא חשוב. במחשבה שניה, אולי כן חשוב, שהרי ככלות הכל, את אירמגרד פגשתי בכיתה, ביום הראשון ללימודים. היא לא יכלה להתיק את מבטה ממני, עת התווכחתי בלהט עם דינה, ישראלית כמובן, על איזו סוגיה פוליטית נשכחת. עיניה הירוקות, הענקיות, שעיטרו את פניה היפות כל כך, חיוכה המשובב, החם, כבשו את ליבי באחת. אהבתי אותה מיד. גם היא.
