יום ראשון בבוקר. הקוקייה יוצאת מהשעון שעל הקיר ומביטה בי בהיסוס.
אני לא רואה את זה. לכן הציפור מבצעת את 'הקוקו' ההתורני שלה פעם אחת. פונה ימינה ושמאלה ומחפשת אם אין איזה סנדל או כרית שעפים כלפיה. אחרי שהיא מוודאת שאין שום סכנה מיידית והשטח פנוי, היא נרגעת וקוראת את תרועתה עוד שלוש פעמים. אז היא נכנסת לתוך השעון לבדוק מה השעה וחוזרת כדי לבצע עוד שלוש קריאות הקרב שלה.
אני שומע את הציפור ומנסה להיזכר איפה שמתי את נעלי הבית שלי. כמעט מיד אני נזכר שהשלכתי אותן על קוקייה עוד ביום הראשון הקודם, אז הציפור הספיקה לצלול בהתחמקות והן עפו דרך החלון. ומיד אני גם נזכר במיכאל – השכן מלמטה – מוציא צעקה מופתעת כאשר שתי נעלי בית נוחתות על ראשו אחת אחרי השנייה בזמן שהוא יצא למרפסת לעשן את הסיגריה השלוש-עשרה שלו בזמן ניסיון נ צולע נוסף להפסיק לעשן.
האם יש לי עוד משהו לזרוק על הציפור היהירה הזאת? אני לא חושב על זה יותר מדי. (חשיבה בשעה כזאת? השתגעתם?) אני תוחב את הכר מתחת לאוזני ויורד לתוך צינוק הנשייה של לפנות הבוקר.
אבל האוזן השנייה מרגישה שמשהו נוגע בה. אני מנסה להבין מה זה יכול להיות, אבל צליל הקוקו הפתאומי לתוך אוזני מבהיר לי מיד מי נגע בה לפני רגע. השאלה היחידה היא, איך הציפור עפה הרחק מהשעון הבית שלה.
אני פוקח את עיני השמאלית – הימנית עדיין תקועה אי-שם בחלום מפחידשאליו הצעקה הורישה אותי במכה. העין שרק ריסים מפרידים בינה לאוויר הבוקר מנסה לקפוץ החוצה מתוך מקומה בגולגולת: הקוקייה טסה בחדר מהכיסא לשולחן, אל תמונת 'שעון' מאת סלבדור דאלי, ואז אל ציור 'חמניות' של ואן גוך, ולאחר מכן בחזרה אל השעון. כאשר העין מתרגלת לאור הבוקר, אני כבר לא רואה את הציפור, כי היא מתחבאת בתוך השעון.
"היי, גברת קוקייה. את שומעת אותי? מה יש לי כאן?" ראש קטן מזנק מתוך החור של השעון ומסתכל לכיוון שלי. "גברת קוקייה. את רוצה לקבל את זה? קדימה. בואי אלי ואני אתן לך את זה.”
הראש פונה שמאלה. פונה ימינה. המקור נפתח ונסגר. כנפיים נפרשות לצדדים והציפור קופצת למיטה שלי. "אה. הנה את. הציפור הארורה! עכשיו אני אמרוט את כל הנוצות שלך, נוצה אחרי נוצה. תרגישי את מה שאני מרגיש כאשר את צועקת לי לתוך האוזן. ציפור מקוללת!" ואני מתחיל לנער אותה. יותר ויותר, עד שהמיטה רועדת כולה.
"מה? מה את רוצה? למה את מעירה אותי כל כך מוקדם?"
"מוקדם? ביקשת ממני להעיר אותך בשעה שבע. עכשיו כבר עשר דקות אחרי זה. נמאס לי להעיר אותך. בפעם הבאה תשתמש בשעון מעורר! ועכשיו תפתח את העיניים וקום. אתה תאחר.”
"אאחר? למה?"
"אמרת שאתה רוצה לרכוב על אופניים לפני העבודה.”
"אני אמרתי את זה?
"כן.”
"ואת האמנת לי?... האם את בטוחה כי היום הוא יום ראשון?... את יודעת, אולי טעית. ואולי, בעצם, אני חולם עלייך? כן. זהו זה. אני חולם עלייך.”
הנשיקה הייתה הפתעה. עדינה מאוד, רטובה, ומשרה חום – ההפתעה מהסוג שאסכים לקבל כל בוקר.
"לא שאני לא אוהב את זה, אבל למה נישקת אותי עכשיו?"
"שנים עברו מאז שאמרת לי שאתה חולם עליי.”
"כ..ן. נכון. אם כך, אולי נשלח את הילדים ונעשה... את יודעת...”
"אבל אתה צריך ללכת לעבודה.”
"האם העבודה תברח אם היא לא תראה אותי היום?"
"הממם...”
הקוקיה שבראשי הסתכלה עלי, עשתה תנועת ויתור עם כנפה ועפה מחוץ לחלון. "אטופי אופי. אין לך מה לחפס כאן היום" זרקתי במחשבות עליה
"בדיוק. בואי לכאן!" זה כבר לא היה בראשי ולא הי מיועד לציפור. איזו ציפור יכולה להיות לי בראש בזמן שאישתי בין ידיי ושפתיה על פניי
