"מי אחרון?"
האישה עם תינוק בידיה, הרימה את ראשה, "אנחנו".
תהיתי האם היא התכוונה לעצמה ולתינוק או שהיא אהבה לדבר על עצמה ברבים, אבל לא אמרתי כלום. רק חייכתי למחשבתי והתיישבתי בכסא מולה.
"אתה צריך להירשם".
"איפה?" סיבבתי את ראשי לכל כיוון למצוא איזה דף שעליו אני אוכל להשאיר את חתימתי היקרה, אבל לא ראיתי שום דבר מתאים. "איפה אני צריך להירשם?"
"אל תדבר חזק, תעיר את הבת שלי". יופי, כעת ידעתי שהתינוק הוא בעצם תינוקת. המון מידע מועיל בשבילי, שאלה רק מה אני אמור לעשות איתו. "בחדר על השלוחן יש רשימה. שם תירשם."
אחרי שיצאתי מהחדר, שאלתי כמה זמן נראה שיקח עד שתורי יגיע. את השקט שקידם את שאלתי לא ידעתי איך לפרש. הנחתי שיש לכך כמה אפשרויות: או שלא שמעו אותי או שלאף אחד לא היה איכפת ממני או שאף אחד לא ידע. העדפתי להאמין שהאפשרות השלישית הכי הגיונית, לכן משכתי בכתפיי והתיישבתי. פתחתי את הנייד על משחק מבוכים ועכברים והתחלתי בהובלת החייה העפורה לאורך הפרוזדורים האין סופיים לכיוון הגבינה המיוחלת. העכבר לא רצה להתקדם. אולי זה לא היה העכבר בכלל שהתנגד, אלא זכוכית הנייד המשופשפת שהפסיקה להגיב. לחצתי עם האצבע יותר חזק, אבל העכבר התיישב בפינת הפרוזדור וסירב לזוז. ניסיתי לסגור את המשחק, אבל העכבר רק צחק אלי ולא זז מהמסך.
הכנסתי את הטלפון לכיס, רחוק מעיניי כדי להרגיע את הרוגז שהוא העלה בי. "וואלה, גם הוא נגדי. די!"
מזל שצעקתי זאת רק בראשי, כי הייתי יכול להעיר את התינוקת, לא נעים. ואולי הייתה מתחילה לבכות, מה שהיה מוסיף לשמונה קומות של דכאוני עוד קומה של באסה.
סגרתי את העיניים, אבל את המוח לא הצלחתי לכבות. מחשבות לא נעימות התחילו לצאת מכול פינה חשוכה ולצייר תמונות שחורות בתוך ראשי. מזל שהוא גם כך היה שחור, לפחות מבפנים, במחשבות. אז לא ראיתי איזה מידע מוחי ניסה להעביר לי ודווקא חייכתי על ניסיונות השוא שלו לתקשר איתי כדי להגיד שוב כמה רע לי, למה רע לי ובעצם שאני בעצמי רע.
הסתכלתי על האישה עם התינוק. כלומר תינוקת. כבר שכחתי שאני יודע את מינה. מענין, למה האישה הביאה אותה לכאן. "כי אין לה עם מי להשאיר אותה", ענה לי מוחי מיד שלא איבד את תקוותו להיות מושמע. אבל ידעתי שאני לא יכול לסמוך על עזרתו, כלומר לא תמיד, כי לפעמים הוא אהב לעבוד עלי. לכן שאלתי את האישה, "לא היה קשה לבוא עם הילדה?"
היא הרימה את ראשה, מרכזת את מבטה בי. "קשה? לא, היא שוקלת פחות מחמש קילו."
שנינו שתקנו, במיוחד אני.
במיוחד כי לא ידעתי מה קשר המשקל של התינוקת לשאלה שלי. זה רק מראה עד כמה מוחי היה טרוד, שהבנת הדברים כמו שהם הייתה מעבר ליכולתו. אז המשכתי לחשוב בלי עזרתו והגעתי למסקנה שהאישה הבינה את המילה "קשה" בתור "כבד". החלטתי להסביר לה למה באמת התכוונתי.
"אהה, זה? כן, קצת קשה. אבל הייתי חייבת להביא אותה." ענתה האישה.
"למה?"
"כי יש לה בעיות בריאות."
חייכתי עם חצי פה. "אם את מתכוונת שאת כאן כדי לאחל החלמה לבתך, אז היית יכולה לעשות זאת גם בלעדיה, לא?"
"לא נראה לי. החברה שלי אמרה שחשוב מאוד שהיא תאחל בעצמה להחלמה."
"היא יודעת לדבר?"
"לא, אבל מה זה משנה? אפשר לאחל בלב."
"אבל איך היא תבין שהיא צריכה לאחל?" התעקשתי.
זה עצר את שתף התשובות של האישה. "אני... אני לא יודעת."
שאלתי בקול רם, "מישהו יודע, האם אפשר לאחל עבור אחרים?"
"כן".
"כן".
"לא בטוחה."
"לפחות זה לא יזיק".
את התשובה האחרונה אהבתי מאוד וחיפשתי בעיניי את מי שאמר אותה. סבא, לפחות שערותיו היו לבנות, אפילו השפם היה בצבע לבן. למרות שהניצוץ בעיניו היה של נער מתבגר, שובבי ולא ממש ממוקד. הוא ישב שלושה כיסאות מימיני וחייך.
"אתה בטח באת לאחל עבור ילדים ונכדים, אה?" שאלתי גם עם חיוך.
"בטח. אבל בעיקר עבור אישתי שתמשיך לאהוב אותי."
צחקקתי, "מה, בגילכם יש סכנה שהיא תפסיק לאהוב אותך?"
"נו, הכול יכול לקרות..." הוא לא העמיק בהסברים.
"ועבור עצמך האם תאחל?" שאלתי
"אם ישאר מקום לייחולים"
קפצתי על רגליי, "מה זאת אומרת אם ישאר מקום? מה, ייחולים הם בכמות מוגבלת?"
שמעתי רחש תשובות שמהן הבנתי שהדעה הרווחת שכמות הייחולים לא מוגבלת, אבל גם לא אין-סופית. שום דבר לא אין-סופי חוץ מטפשות ובינוניות. אז איך להבין זאת? לא ידעתי, אבל לא המשכתי לברר, שמא לא יתגלה שבכול זאת יש בעיה עם כמות הייחולים.
התיישבתי והתחלתי לחשוב על כל הייחולים שרציתי שיתגשמו. בינתים התינוקת התעוררה והתחילה לבכות. אימא שלה הרגיעה אותה די מהר, והילדה רק הוציאה קולות של בכי מקוטע. יותר ויותר חלש.
"מה יש לילדה?" שאלתי אחרי שהתינוקת נרדמה שוב.
"היא נולדה עם פגם קשה בלב והרופאים מאמינים שתוכל לחיות רק כמה שנים אם לא יימצא פתרון."
"פתרון?"
"כן, למשל לב חדש."
הוצאתי אוויר מפי בחוזקה. "אווף. לב חדש. כלומר כדי להציל את התינוקת שלך, תינוקת אחרת חייבת למות? לזה תאחלי?"
עיני האימא האדימו בבת אחת. היא שתקה. הסבא שדיבר לפני כן בא לעזרתה, "היא לא מיחלת שתינוקת אחרת תמות, היא מיחלת שכאשר יקרה דבר נורא שתינוקת אחרת תמות, התינוקת שלה תקבל את הלב."
הנהנתי להבנה. למרות שההבנה לא הייתה מלאה ואפילו הולידה אצלי שאלה – למה איחוליינו לנו או ליקרינו תמיד מנוגדים למישהו? צריך לב חדש? אז מישהו קודם חייב בשביל זה למות. יותר כסף? אבל אז למישהו ישאר פחות. יותר אושר? אבל שמעתי שכמות האושר היא לא אין-סופית, לכן האושר שאקבל בשבילי יחסר למישהו אחר. פחות דכאון? אבל האם זה לא אומר שאז מישהו אחר יקבל ממנו יותר?
האם זה פייר בכלל לייחל? האם זה לא מראה שאנחנו אנוכיים כאשר אנו מייחלים למשהו?
אבל בזמן שהייתי שקוע במחשבותי, תורי הגיע. קפצתי על רגליי ורצתי לתוך החדר. מיהרתי לייחל שאצליח להפסיק עם הפייסבוק, לייחל לשכוח מהאינסטאגרם, לייחל שאוכל להיות פחות אנוכי.
כבר התחלתי באיחוליי, אבל אז חשבתי "למה?"
עצרתי מלחשוב בכלל, אפילו הפעלתי אתחול של כל ההליך המחשבתי. אבל שום דבר טוב לא קרה. אותה השאלה הופיעה שוב מול עיניי הפנימיות – "למה?"
חיכיתי שהמחשבות יפחתו, אבל כאילו דווקא, זרם התודעה התפרץ מחדש בכוח.
"למה אני צריך להיות פחות אנוכי? למה בכלל לא להישאר אנוכי כמו כל העולם. הרי אם לא אהיה אנוכי, עדיין אמשיך לחשוב, לא אפסיק לדאוג. רק לא על עצמי. על אחרים. אבל למה שאחשוב ואדאג על אחרים שהם חושבים עליי רק כמי שקיים כדי שלהם יהיה יותר טוב? למה לדאוג לאחרים אם הם לא חושבים אלא רק על עצמם?"
הזרם המשיך והמשיך, אבל המהות לא השתנתה, מוחי דרש ממני תשובות לסיבתי לרצות לא להיות אנוכי. לא היה לי מענה. כלומר לא מענה מספק. לפני כן חשבתי שמה שאני רוצה, זה לא להיות אנוכי. אבל עכשיו לא זכרתי סיבות לכך. מה באמת כל כך רע לרצות כל טוב לעצמך? אם לא אני לי, אז מי לי?
מישהו דפק בדלת וראש של בחור צעיר הופיע מבעדה, "אתה מסיים?"
לא עניתי כלום, כי לא הייתה לי תשובה. לא תשובה שהייתי יכול להיות שלם איתה. משכתי בכתפי והתחלתי לצאת מהחדר. אספיק לאחל בפעם אחרת, קודם אני צריך להחליט על מה באמת לאחל. לא חשבתי שלאחל יכול להיות כל כך מסובך.
ופתאום חשבתי, אם אני כבר פה, אז למה לבזבז אפשרות לאחל – שהילדה תקבל לב חדש ושלסבא ואישתו אהבה לא תיגמר ו...
אבל ראש הבחור שנשאר תקוע מבעד הדלת חזר על שאלתו בחוסר סבלנות. נדתי לחיוב ויצאתי.
סיימתי להיום. יש לי את כל החיים לפניי כדי לאחל גם לעצמי. בדרך הביתה חשבתי שאני בכל זאת חייב להפסיק לחשוב רק על עצמי. די, זה מעייף, תופס את כל הזמן שלי. מצד שני, למה שאבזבז את זמני על אחרים. המחשבות של לחשוב עלי או על אחרים דמו למשחק טניס שולחן – צד הזה של השולחן, צד השני, אליי, ממני, שוב אליי.
די! אני צריך להחליט.
מצד שני, למה דווקא היום?
בינתיים נכנסתי לפייסבוק, פתחתי במקביל את האינסטגרם והחלתי לקרוא מה אחרים חושבים עלי. כלום. כלומר לא מדויק, לייקים היו. והיה אפילו "אחלה" פה ושם. אבל האם "אחלה" באמת מראה שחושבים עלי?
סגרתי את המחשב. והלכתי למטבח להכין קפה. אבל אחרי דקה הרגשתי ריקנות בביטני. רצתי חזרה למחשב ופתחתי אותו על אותו מסך שהיה לפני שסגרתי אותו.
שלום חבריי, חזרתי.
