מישהו דפק בדלת. נחום ביקש מרחל לבדוק מי זה.
"למה דווקא אני?"
"כי הכורסא שלך יותר קרובה לדלת היציאה."
היא קמה וסיבבה את הכורסא שלו. מאיפה יש לה את כול הכוח לסובב את הכורסא כאשר הוא ישוב בתוכה? למה נחום היה צריך להאמין לה שהוא היה חייב לעזור לה להרים הביתה סלים מסופר כי היא לא מספיק חזקה בשביל זה? אין לה כוח? אהה. ולסובב את הכורסא איתו בפנים יש לה?
"עכשיו אתה יותר קרוב". אמרה רחל בהפגנתיות, חזרה אל הכורסא שלה, התמקמה בה והפנתה את מבטה אל טלוויזיה.
נחום חייך לעצמו שלפחות כך הוא הצליח להביא אותה לראות כדורגל. אבל אחר כך הוא חשב, הרי היא צודקת, עכשיו הוא יותר קרוב. כובד העובדות הכניעה אותו ובמוחו התקבלה החלטה לפעול – הוא צעק לעבר הדלת, "מי שם?"
נשמע רשרוש קל מאחורי הדלת ואחר כך קול חלש אבל גבוה חצי לחש חצי צעק דרך הדלת: "כסף." נחום הסתכל על אשתו לוודא שזו לא היא שאמרה את המילה הזו. מבטה המזוגג היה דבוק אל המסך ושפתיה לא זזו. לא, זה בוודאות לא היא שענתה.
שוב הוא פנה אל הדלת, "לא הבנתי, מי זה?" הפעם שאל יותר חזק כדי לוודא שהמסר שלו יועבר בלי שגיאות. אבל התשובה, ששוב באה אחרי רשרוש קל, התעקשה להישאר ללא שינוי, "כסף."
הוא קצת התרגז. אפילו קם על רגליו ועשה סיבוב סביב הסלון. זה לקח לו שלושה צעדים כי הסלון היה קטן, הרי הוא בסך הכול רק חלק מחדר השינה שלהם. אחרי הטיול הקצר הוא חזר אל הכורסא והתיישב. נחום התחל לגרד מאחורי אוזנו הימנית, מנסה להוציא משם איזה רעיון איך להמשיך את שיחתו עם הדלת.
"אני לא מכיר שום כסף." היה הדבר ראשון שבא אל לשונו.
"אני יודע. לכן באתי אליכם. כדי שתכירו אותי ושתדעו איך אני נראה."
"נו, ואיך אתה נראה?"
"אתה רוצה שאראה את עצמי מבעד לדלת הסגורה?"
"כן, בטח, אם אתה רוצה." בשביל מה הוא שואל את כל השאלות הטיפשיות האלו? נחום אפילו הזיז ידיו לצדדים להביע 'כאילו דא!'
"אבל איך תראה אותי מבעד לדלת?"
"דרך עינית, מה לא ברור?" ושוב הוא פרס את ידיו לצדיים להראות שהתשובה כל כך ברורה, לו רק ההוא מאחורי הדלת היה מפעיל את ראשו למחשבות ולא רק לדיבורים.
"פשוט העינית מעוותת, מקטינה. ואז תראו אותי הרבה יותר קטן."
"למה, אתה כסף גדול?" הפעם נחום הייה קצת מבולבל.
"בטח, אחרת לא הייתי מטריח אותך בכלל. אני שמעתי שאתה לא אוהב כסף קטן, חושב שהוא סתמי. לא. אני כסף גדול. למעשה, בבנק ישראל קראו לי לא פעם כסף גדול מאוד."
"כן, מתי קוראים לך כך בבנק ישראל?" התעניינותו גדלה. לא מספיק לקום להציץ בעינית, אבל די כדי לא לירדם משעמום.
"למשל, כאשר רוצים לתת אותי לעובדים בתור תוספת למשכורת."
"טוב. אז אפתח לך דלת. אבל אל תיכנס מיד. אני רוצה קודם להחליט אם אני רוצה אותך בכלל. כי יכול להיות שאחליט שלא אכניס אותך פנימה כדי לא לקלקל משהו."
"מה אפשר לקלקל עם הכסף?"
לא, הוא רציני? באמת? נחום חייך למשמע מילים טיפשיות של האורח.
"עם כסף אולי לא, אבל עם כסף גדול, בהחלט אפשר לקלקל. למשל את הקארמה."
"אף פעם לא שמעתי שאפשר לקלקל את קארמה עם כסף גדול."
אפילו ההתרגזות התחילה להתעצבן בתוך נחום. ההוא שם, מה שמו? כסף. ממש נשמע סתום.
"אתה יודע מה, תגיד, שמעת פעם על מישהו עם הרבה קארמה והרבה כסף?"
"אהה, אתה מדבר על זה. נכון, אנשים עם הרבה קארמה מתייסרים שיש להם הרבה כסף. אבל לא הכסף מקלקל אותם. הם פשוט פוחדים שאחרים ידעו שיש להם כסף רב ויתחילו לבקש מהם. ואז יכול להיות שלא יישאר להם כסף. או יכול להיות שאם יתנו קצת כסף לכל אחד, אז זה יקלקל את קארמה של אותם האנשים שמקבלים את הכסף."
"למה שלאנשים שמקבלים קצת כסף תתקלקל הקארמה?"
ושוב מאחורי הדלת נשמע רשרוש קל שאחריו נשמעו מילים, "תשמע, או שתפתח את הדלת או שאני הולך."
"נו אז שלום." החיוך שהשיחה המייגעת מסתיימת היה כל כך חזק ורעשני שנשמע בבירור לאורח מבעד לדלת.
הפעם הרשרוש נמשך הרבה יותר זמן, כנראה זה סימל מבוכה. מה סימל השקט שבא אחר כך, לא ברור, אבל את המילים שבאו אחריו היה אפשר להבין בקלות למרות שהן נאמרו בלחש, "מה, אפילו לא תקום כדי לראות איך נראה הכסף?"
נחום צחקק וענה עם חיוך כול כך רחב שהוא אפילו הפריע לדבר. אז הוא הקטין אותו והמשיך לדבר אל הדלת, "בשביל מה אני צריך לדעת איך נראה הכסף? חייתי שנים בלי לדעת את זה ואמשיך לחיות כך. חוץ מזה, חבר שלי סיפר לי איך אתה נראה?"
"איזה חבר?"
"רונן."
אחרי רגע של שקט הכסף המשיך לחקור.
"רונן? זה שאף פעם לא היה לו אפילו פרוטה בכיס?"
"נו אז מה?"
"אז מה? איך הוא יכול לדעת איך אני נראה, אם הוא אף פעם לא פגש אותי?"
"כנראה שהורים שלו סיפרו לו. מה זה משנה, הוא אמר שהוא יודע והוא סיפר לי איך אתה נראה." לא הייתה שום תשובה ונחום המשיך, "תשמע, עכשיו שהבנו הכול, עזוב אותי ותן לי לראות טלוויזיה."
רשרוש מתמשך בא בתור התגובה למשפטו ומיד בקעו דרך חריץ מתחת לדלת המילים: "אתה כול הזמן מתלונן שאיך לך כסף, אבל כשהוא בא אליך, בא עד לבית, אתה אפילו לא טורח לתת לו להיכנס? אתה טיפש!"
"למה מייד טיפש? אני פשוט עייף." ואז נחום פנה לאשתו, "רחל, את רוצה לראות כסף?"
"בשביל מה?"
"נו, אני לא יודע. אולי כדי להבין על מה כולם מדברים, לראות איך הוא נראה."
"ומה צריך לעשות בשביל זה?
"לפתוח ת'דלת."
"מה, שאעבוד בשביל כסף? לא שווה."
אחרי כמה דקות של שתיקה מאחורי הדלת נשמע רשרוש מעוצבן, כאילו מישהו קימט בו זמנית מאות שטרות כסף, ואז הגיעו מילים נוספות של הקול הגבוה, "אז אתם לא מעוניינים לפתוח לי את הדלת?"
אחרי שהקול הבין שלא תבוא שום תשובה, הוא המשיך, "טוב, אז אלך לבקר אצל שכניך ממול. ואתכם לא אטריד יותר לעולם."
המשך יבוא...
