*
אהרון היה בן שבע והיה לו אסור לפתוח דלת לזרים, אבל סקרנותו גברה עליו והוא פתח חריץ בדלת כדי להסתכל על האורח ששכב על הרצפה מול דלת הכניסה. הוא לא הכיר אותו, כי אף פעם לא ראה כסף. הוא שמע עליו, אך לא ראה. אבא ואימא דיברו על כך שאין להם כסף לכלום. לא סתם לכלום, אלא פעם אחת לא היה כסף לנעליים חדשות בשבילו, ופעם אחרת לא היה כסף לממתק שראה אצל ילד אחר. היום הם אמרו שאין כסף בשביל עוגת יום ההולדת שלו.
אהרון הרים את הכסף ובלי לחשוב עוד רץ לחנות מכולת שהייתה ברחוב המקביל. הוא היה צריך לרוץ כדי להספיק לחזור לפני שאימו תתעורר.
בחנות הוא החליף כסף בעוגה ליום ההולדת. כאשר יצא מהחנות, הרגיש שהוא רעב מאוד, במיוחד למשהו מתוק. אהרון הניח את העוגה שקנה על המדרכה ופתח אותה. העוגה חייכה אליו עם כדורי שוקולד קטנטנים שהיו פזורים על הציפוי הלבן שלה. אהרון הצטער שיצטרך לחכות עד הערב עד שהמסיבה תיגמר כדי לטעום מהעוגה. הוא שמע שעוגות כאלו מאוד טעימות.
לא יקרה כלום, אם רק אטעם קצת, חשב אהרון כאשר ידו לקחה חתיכת עוגה והכניסה אותה אל פיו. זה היה כול כך טעים. הוא הרים את העוגה והתחיל לחזור הביתה. אבל חתיכת העוגה שבפה נגמרה די מהר ואהרון שוב הניח את הקופסא עם העוגה על המדרכה ושוב ידו מצאה בפנים חתיכה שבלי להרגיש עברה אל תוך הפה שלו. לועס באטיות, נהנה מכול פירור, הוא התקדם עוד כמה צעדים עד שהפרוסה כמו בפעם הקודמת עזבה את הפה בדרכה אל הקיבה. ואז חזר התהליך של הנחת העוגה, לקיחת חתיכה ואכילה.
כאשר אהרון הגיע לדלת ביתו, הוא הניח את העוגה על הרצפה בפעם האחרונה, אבל העוגה כבר לא הייתה. מתברר שהעוגה רק נראתה גדולה, אבל בסוף היא הייתה כל כך קטנה. אהרון ליקק את הפירורים משפתיו, ניגב את ידו משאריות קרם של העוגה, ניגב אותן במכנסיים מאחור כדי שלא יראו. אני לא אגיד שקניתי עוגה. לא רוצה שידעו. כי איך אני אסביר שכבר אין לי עוגה. הוא חשב על זה לרגע, הנהן לעצמו ומחשבה נוספת נכנסה לראשו, מחשבה שגם על הכסף הוא לא יספר, כי איך יסביר מה הוא עשה איתו?
כאשר אהרון נכנס הביתה, אימו עמדה מול הדלת. אהרון נבהל קצת ואמר לה "אני לא מצאתי כסף. וגם לא קניתי עוגה. באמת..."
אימא שלו פתחה פה בפליאה, לא יודעת מה לענות. הדבר היחידי שהיא הבינה, שאהרון משקר בקשר למשהו, דבר שלא עשה מעולם. היא הייתה אימא טובה ולכן המחשבה הבאה שלה לא הייתה איך לגלות על מה אהרון שיקר, אלא מה היה יכול לגרום לו לעשות כך.
"אדבר איתו בלילה כשיהיה במיטה. בטח אז יגלה". חשבה אימו וצדקה. חיבוק חזק ונשיקת לילה טוב פתחו את פיו של אהרון הרבה יותר מהר מחקירות ואיומים שהורים אחרים מנסים להפעיל על ילדיהם.
*
שמעון, בנו הבכור של בעל המכולת עמד ליד אביו ועזר לו בהכנסת מצרכים של הקונים לשכיות. הוא ארז עוגת גבינה עם קצפת וקרם שוקולד בקופסת קרטון צבעונית ומסר לילדון שכדי לקחת את הקופסא הפיל את הכסף שבכף ידו על הדלפק. שמעון לא לקח את הכסף, זו הייתה עבודתו של אביו. הוא המשיך עם הלקוח הבא, העמיס את כל מרכולתו בכמה שקיות והמשיך הלאה. כאשר אביו שאל איפה הכסף של הילד, הוא רק משך בידיים, כי היה בטוח שאביו כבר לקח אותו. האב חשב לעצמו שכנראה באמת כבר הכניס אותו לקופה ושכח את העניין.
אבל כמה דקות לפני כן הכסף התערבב עם מצרכי המכולת של הזקנה שהניחה את הקניות שלה על כל הדלפק. בלי לשים לב שמעון ארז גם את הכסף בשקית עם חפיסת עוגיות פריכות שהיו בתוך פלסטיק קשיח עם פינות חדות.
בדרך הביתה, כאשר הזקנה החליטה לעבור כביש באור אדום, מכונית עם נהגת שדיברה בטלפון כמעט דרסה אותה. הזקנה קפצה הצידה, כמו שרק זקנים יודעים לקפוץ בלי להרים רגליים מהאדמה ובלי לזוז בכלל, ונתנה מכה עם השקית בעמוד הרמזור. בתחתית השקית נוצר חריר במפגש בין חפיסת העוגיות לעמוד התמרור. כאשר הזקנה המשיכה הביתה, הכסף נפל בחריר בלי שמישהו שם אליו לב. בבואו של הערב, הכסף ששנאר לשכב ללא שימוש, חזר לבניין של אהרון, ילד שקנה עוגה. בהתחלה הוא רצה לדבר איתו שוב, אבל בסוף החליט לתת לעוד מישהו הזדמנות לפגוש ולהכיר אותו.
ההמשך יבוא
