*
ליאון פתח את הדלת עוד לפני הדפיקה. לליאון היה חוש ריח מפותח לכסף, הוא הרגיש אותו דרך הדלת הסגורה ומיהר לפתוח אותה. הוא תפס את הכסף ביד וסגר עליו את אגרופו. כך, עם הכסף לכוד הוא חזר פנימה. בלי לפתוח את היד. הוא היה צריך להיעזר ברגל כדי לסגור את הדלת בגלל חשש להשתמש בידו, שהייתה יכולה לאבד אחיזתה בכסף בזמן הפעולה. ליאון הוציא מארון קופסת קרטון גדולה, פתח אותה ורק אז פתח את אצבעותיו. הכסף נפל פנימה.
"כמה שאני אוהב אותך. תהיה פה כדי שאוכל מדי פעם להסתכל עליך. עליך וכל האחים ואחיות שלך. אתם מקסימים, יודעים איך לשמח בן אדם. טוב, שב כאן ואני בינתיים אלך לחפש עוד."
"אבל בשביל מה אתה צריך כל כך הרבה אם אתה לא משתמש בנו?" קולו של הכסף היה צרוד וחלש.
"מה זאת אומרת אני לא משתמש בכם? משתמש ועוד איך. אני מסתכל עליכם."
"אבל בשביל זה אתה לא חייב כסף אמתי. אתה יכול להסתכל גם על הציור."
"ומה, בציור אני יכול לקנות משהו? לא, אני רוצה להסתכל על דבר אמתי, דבר שתמורתו אני יכול לקנות מה שבא לי."
"אבל אתה לא קונה כלום."
"כי אני לא צריך כלום."
"ומה, סתם תיתן לי לשכב כאן בלי שאעבוד בשבילך או משהו כזה?"
"כן. מספיק לי לדעת שאתה נמצא אצלי, שאני יכול להשתמש בך מתי שארצה. זה יותר חשוב מלעשות בך שימוש."
הכסף היה מאוכזב מאוד, הוא לא היה רגיל ליחס כזה, שישתמשו בו רק לאוסף. בלילה הוא זז בין שטרות כסף אחרים שכן הסכימו לישון בארגז הקרטון המהובק והיו מרוצים שלא היו צריכים לעבוד בכלל. הוא החליק דרך חריץ בקופסא וברח מהבית של הקמצן.
אחרי המפגש הזה, כסף לא בא לאף אחד כמה ימים, פוחד שיכלאו אותו שוב. אבל כאשר המשיך להסתובב בשכונה, הוא ראה שיש גם אנשים אחרים.
*
דפיקות בדלת. רחמים סיבב את ראשו וצעק, "מי שם?"
התשובה הייתה קצרה: "תיפתחו, זה כסף."
רחמים הסתכל על רחל, אשתו, הרים אצבע מורה אל פיו ונגע בשפתיים – 'תהיי בשקט'.
היא הזיזה כפות ידיים בצורה סיבובית כדי לשאול בלי מילים 'למה?'
רחמים לא ידע מה לענות ורק נגע שוב ושוב עם האצבע בשפתיים, דורש שאשתו לא תגיד כלום.
מאחורי הדלת נהיה שקט, אבל הבעל חיכה עוד זמן מה לפני שהסביר לרחל: "השתגעת? מה נעשה עם הכסף? הרי כשהתחתנו סיכמנו שזה בסדר שנחיה בעוני. אז מה, את רוצה להפר את הבטחתך?"
האישה, עשתה עיניים עצובות ונדה ראשה לצדדים, כאילו אומרת, 'אני יודעת'. אחר כך היא עזרה עוז ואמרה: "ואולי כן. אולי ננסה איך זה לחיות עם הכסף."
עיניה המשיכו להתחנן. אבל ללא השפעה. רחמים נד ראשו לשלילה, "לא, אסור. ננסה פעם אחת ומיד נתרגל. כסף זה יותר גרוע מסמים. מספיק פעם אחת ליהנות ממנו ואז אתה מכור לכול החיים ולא יכול בלעדיו. עזבי, היה לנו טוב עד היום בלעדיו."
"כן, אבל אולי עם הכסף יהיה יותר טוב. אסנת בעבודה סיפרה שהם זכו באלף שקלים בהגרלה והם קנו המון דברים והיו מאושרים."
"וכמה זמן הם היו מאושרים?"
"טוב, היא אמרה שברגע שהכסף נגמר, הם נכנסו לדיכאון קל, בעלה לא רצה ללכת לעבודה והיא לא הייתה יכולה לחזור לנסוע באוטובוס."
"וכמה מהר נגמר הכסף?"
"אני חושבת ששמעתי אותה אומרת שהם סיימו קניות תוך שעה וחצי."
"אז בשביל כאילו אושר של שעה וחצי את רוצה שנתמכר לכסף? ואיך נסיג אותו אחר כך? בטח נצטרך לעבוד עוד ועוד. נו באמת, היינו מאושרים בלי כסף ועדיף שכך זה יישאר."
רחל שתקה, אך עיניה הפקוחות לרווחה והשפתיים הקמוצות כלפי מטה די אמרו מה היא באמת מרגישה. רחמים חיבק אותה ונשק בלחי, "את תראי שבלי כסף הרבה יותר טוב."
פתאום הם שמעו מישהו דופק בחלון. לא היה זמן להסיט וילונות. מי שדפק, היה יכול לראות לתוך הסלון. בחוסר רצון רחמים קם וניגש לחלון. פתח אותו ולתוך החדר גלשה שורה של שטרות בעלי ערכים שונים. האיש רק ראה ספרות על הניירות וניחש שאלו שטרות, כי מספרים כל כך גדולים הוא ראה רק בדף הבנק שלו בשורת 'חובה'.
הכסף הגיע מהר אל השולחן והתיישב עליו. אחרי השטרות, לסלון התגלגלו גם כמה מטבעות, אחד נראה כאילו מזהב, כי בזמן שהוא עלה על השולחן אור מהנברשת השתקף ממנו וסנוור את רחל.
היא משכה יד לתפוס את המטבע, אך בעלה צעק: "שלא תעיזי." כאס בקולו הפחיד את אשתו והיא מיד משכה את ידה לאחור.
אחרי שהיא עמדה רגע בלי תנועה, היא הרימה את ראשה בגאווה ונחישות ופנתה אל בעלה: "אתה יודע מה?"
"מה?" רחמים היה מבולבל שהיא בכלל מדברת בקול כל כך רם.
"אני אעשה עם הכסף מה שבא לי. נמאס לי מכול השטויות שלך בקשר לרוע של הכסף. לא הוא רע, אלא אתה."
שניהם נבהלו מהמילים שלה ועמדו בלי לעפעף, בוהים אחת בעיני השני.
פתאום הכסף דיבר: "נו די, לא באתי להפריד ביניכם. באתי לעזור."
המילים האלו היו לקש ששבר את גב הגמל, עכשיו שום דבר לא מנע מהבעל לצעוק בחזרה. "אתה, הכסף, כולך מסריח! באת לעזור לנו? מי ביקש ממך? היה לנו טוב בלעדיך. ובאת להרוס הכול. שתישרף." ברוב כעסו הוא רץ למטבח ואחרי רגע חזר עם גפרורים.
אשתו ראתה את זה ותגובתה באה בצורת סתירה מצלצלת לבעלה. מרוב פתאומיות הוא הניח לקופסת גפרורים ליפול מידו.
רחל אספה את הכסף אל חיקה, נכנסה לחדר שינה, ואחרי זמן קצר יצאה משם עם תיק יד.
"אני עוזבת אותך. גאוותנות שלך הרסה לי את החיים. אני לא רוצה חיים כאלו יותר. אלון היום במלון וממחר אחפש לי בית חדש."
היא פנתה אל הדלת, הניחה את ידה על הידית ועצרה. באיטיות של מחוג דקות בשעון היא הסתובבה והוסיפה: "אחפש גם משפחה חדשה."
היא כל כך מיהרה לצאת לרחוב שלא שמה לב שהכסף נפל מכיסה.
רק אחרי שהיא יצאה מהבניין, הוא קם ורשרש את עצמו לקומה מעל.
ההמשך יבוא
