אני מתחיל לנוע.
בהתחלה לאט, אך אני מגביר את המהירות.
ואז אני נע מהר. ועוד יותר מהר. יותר ויותר מהר.
כל כך מהר שקשה לי לנשום. אבל אני מאיץ. לא עוצר בכלל, רק מוסיף להאיץ.
כבר אי אפשר יותר, אך אני מאיץ עוד. גרוני יבש, אך אני מאיץ.
אני כמעט לא נוגע בכלום.
ואני מאיץ עוד.
עד ש...
אני כבר באמת לא נוגע בכלום, אני עף. כנפיי עולות מעלה ומטה, מרימות אותי יותר ויותר גבוה. אני כבר רואה עננים מתקרבים אלי באטיות אצילית. אני מנפנף בכנפיי בכבדות ומבריח אוויר אל מתחתי ומאחורי, רוח נגדית מייבשת את פניי. אני עף כמו ציפור.
רק חבל שאני לא באמת ציפור, כי רגע אחרי שהאמנתי ששמיים הם לא הגבול, כדור הארץ חזר למשוך אותי חזק יותר ויותר והתחלתי ליפול מטה.
יותר ויותר מהר, ללא כוח לעצור את הנפילה הנוראית. הייתה לי הרגשה שכנפיי כאילו נתלשו כי הפסקתי לחוש אותן ואף לתזוזות מעלה ומטה לא הייתי מסוגל להישאר באוויר. רוח של אוויר לח המהול בייאושי נכנסה לתוך פי וניסתה לקרוע אותו.
המשכתי ליפול יותר ויותר מטה. לא הייתה לי שום דרך לעצור. המרחק עד למטה התקצר מהר מאוד. יותר מידי מהר.
רציתי לצעוק אך לא יכולתי. שזה כבר ייפסק! די, שהנפילה תיגמר!
מצאתי את עצמי בתוך המים. שוב ניסיון שלי לעוף נגמר כאן, במים. למה אני לא מצליח להישאר באוויר! זה היה מרגיז. אומנם זה טבע של דברים כאן, אך זה היה עדיין מרגיז. לקחתי כמה נשימות עמוקות של מים והתחלתי להירגע. נחתי דקה על המים בשכיבה על הגב ואז שחיתי הביתה.
כעת הרגשתי טוב, הרבה יותר טוב מאשר לעוף. נכנסתי לסלון. אימי ראתה אותי ואמרה, "נו, השתכשכת קצת באוויר? בוא, כנס ושב." היא ליטפה אותי, נישקה מעל העיניים ופנתה שוב להכנת הארוחה. "אבא שלך הצליח להוריד תולעת חיה מין הקרס, כך שהיום יש לנו ארוחה בשרית. תעלה רגע לאוויר לשטוף ידיים לפני הארוחה ובדרך חזרה תביא גם שני מלפפוני-ים בשביל הסלט. אהה, ואם שוב תעבור דרך השונית, תשתדל לא לריב עם סוס-הים שגר שם. אימו שוב התלוננה עליך שאתה מקניט אותו על כך שהוא לא יודע לעוף. תעשה לי טובה, תזוב אותו, אין לי כוח לאימו הנודניקית."
הנהנתי בשקט ויצאתי מהבית, מפעיל סנפירי בעוצמה. קפצתי מחוץ למים, ייבשתי את קשקשיי באוויר ונפלתי בחזרה לתוך הים. קפצתי שוב למעלה כדי לשטוף את סנפירי באוויר ופתאום ראיתי ציפור בשמים פונה כלפי. נראתה כאילו היא נופלת מהשמיים יישר למים. ירידתה הייתה כל כך מהירה שהספקתי להכניס רק את ראשי לתוך המים. המאמץ הנואש שלי לברוח לא הצליח, כי הציפור תפסה אותי בגופי שעדיין היה בולט מעל פני המים. היא מיד התחילה לעלות איתי לשמיים.
חשבתי שזה הסוף שלי, אך לא ויתרתי והזזתי בחוזקה את זנבי. הציפור כנראה לא ציפתה לזה, כי מקורה נפער במקצת, מספיק כדי שאוכל להיחלץ ממנו. נפלתי שוב למים הצוננים וצללתי לעומק. רק בקרקעית הים הפסקתי לזוז ונרגעתי. שונא ציפורים! נכון שרציתי לעוף. נכון שפעם רציתי להיות ציפור. אבל עכשיו, כאשר כל ציפור מזדמנת מאיימת לאכול אותי, לא זה לא בשבילי. לא רוצה להיות ציפור.
אחרי כמה דקות של התבשמות שמחשבות ממורמרות בנושא, חשבתי שאני לא רוצה גם להיות בן אדם, שידוע כאחד שהורג ציפורים. נכון, אויב של אויבי אמור להיות ידידי, אבל בכול זאת לא רציתי להיות בן אדם.
כאשר בדרכי הביתה עברתי בין האלמוגים לאסוף כמה מלפפוני-ים ואיזה כוכב או שתיים, חשבתי: "איזה מזל שאני דג, אחרת לא היה לי לאן לברוח מהציפור הזו." פרשתי את סנפירי דמויי הכנפיים ושחיתי באיטיות, מאושר להישאר יום נוסף חי, ובתוך המים.
אבל לצד השמחה שאני עדיין חי, הייתה בראשי מחשבה מציקה שלא הייתה מוכנה לצאת מראשי – למה היינו חייבים להיות דגים? אולי בכול זאת הייתה זו שגיאה שבחרנו בזה?
שאבתי מים דרך הפה, עצרתי את הנשימה ואז נשפתי הכול באיטיות, מנסה לנקות את מוחי מספקות. בדרך כלל זה עוזר, אך לא הפעם. לא הייתי יכול להתפטר מהרגשה שזה שנהינו דגים באמת היה צעד שגוי. הרי כאשר הגענו לכדור הארץ בניסיון להכין קרקע לפלישה כוללת, היינו יכולים להפוך למי שנרצה. חשבנו שכדאי להיות דומים ליצורים הנפוצים ביותר בעולם הזה.
אימא שלי הציעה להיות חיידקים, אך אבא אמר שהם קטנים מדי והוא לא אוהב להיות משהו שהוא לא יכול לראות בלי משקפיים. אז הוא הציע להיות אנשים. אבל אז אימא סירבה, כי היא האמינה שהם גדולים מדי ומסורבלים. ובכל מקרה, היא הייתה בטוחה שאין להם עתיד. אז אני הצעתי שנהפוך למשהו בגודל בינוני, למשל לדגים. אימא ואבא הסכימו וזה מה שעשינו.
מי ידע שאנשים לא ייעלמו כל כך מהר? מי ידע שכול המלחמות שלהם לא יהרגו את כולם? מי ידע שכול הרעות שהם הביאו לטבע לא יהרסו הכול כליל?
חבל שלא הבנו שאנושות אף פעם לא נגמרת, אחרת היינו לובשים את דמותם וכובשים אותם ומחסלים אותם.
טעות קטנה שלנו בעצם הצילה את האנושות, המחשבה הזו הייתה כל כך מרה שהייתי חייב לשטוף את הפה. זה הרגיע אותי במקצת. לא יכול להיות שהמזל תמיד יהיה לצידם. פעם בכול זאת הם יצליחו להרוס את עצמם ואז אנחנו נכבוש אותם ושוב נהרוס -
אבל ברגע זה אימי קראה לי שוב לארוחה ושחיתי במהירות הביתה. היה לי קצת חבל להפסיק לחלום על הזמנים שאחרי האנושות, אבל הבטן שלי קרקרה והתמקדתי במחשבות על הארוחה הבשרית שממתינה לי בבית, משאיר בצד הרהורים על נפילתה של האימפריה האנושית.
