"הדיאלוג"

"לך על זה" לאט בנועם "הרגש" מישיר אלי מבט מעיניו הטובות, החמות, תומכות, מתחננות כמעט. "שאלת?, עניתי" המשיך כמאיץ, ואז בקול עמוק, ומשכנע: "הרי... לא תחיה לנצח. זה מה שתמיד רצית, נכון? ועכשיו, יותר מתמיד, זה הרגע. זה בידיים שלך, אל תהסס. פשוט עשה זאת!. זה נכון, זה נפלא, זה במקום, תפרגן לעצמך "לך", ...נופף הרגש בידו בטבעיות, "תתענג על כך," הוסיף ודוק של עונג מילא את עיניו הטובות שהצטמצמו בהנאה כמשתתף בתחושותיי. "עצור! השתגעת?" זעק ההיגיון (אני קורא לו "מר רציו" או סתם "רציו") בקול רציונאלי צלול וקר, שסיגל לעצמו זה מכבר כ"אפקט" חיוני למשיכת תשומת לב וריכוז. "אתה בכלל חשבת על זה לעומק? לקחת בחשבון את הסיכונים? את האילוצים? תגיד? מה אתה ילד קטן שצריך לחשוב בשבילו? שכחת להפעיל את ההיגיון? הצטמצם הקול לנימה אישית ונפגעת, כשהוא מבליט את חזהו ומצביע לעברו וממשיך: "אלי הכוונה, אם לא ירדת לסוף דעתי ממרומי העננה המתקתקה שאתה נמצא עליה עם חיוך אווילי של אחד שחזר זה הרגע מסדנת מדיטציה באשראם הודי ועדיין לא הוריד את השרוואל המגוחך"... "זהו, תמיד ידעתי מה אני לא אוהב בו, ברציו הזה. הוא חד, שנון, מצליף בנשימה אחת במשפטים ארוכים ומהוקצעים, מנחית את "טיעוניו" בזה אחר זה, גורם לך להצטנף להשתופף, להתכווץ, מוציא את האוויר מהריאות... "לא, אני לא אתן לו להשתלט" חשבתי בשארית כוחותיי מביט בתוכחה על הרגש שנטש אותי לרגע להצלפות, כשהוא מקשיב בנימוס מופלג לטיעוניו המלומדים של יריבו הנצחי, "מר רציו", ששב להרעים בקולו, "ובכלל לא הזכרתי את..." הדהדה כאילו מרחוק הרצאתו המוכרת בעודי מתמקד במבטו הטוב של הרגש, שברור כל כך שהוא מבין לליבי. הוא מניד בראשו כאומר: " רואה?" ומגלגל בעינו בלגלוג כשהוא כאילו מקשיב לדברי יריבו המלומד ולמעשה הוא ממלמל כאילו לעצמו מילים כמו: "מניפולציה זולה" ו "דמגוגיה בגרוש" שמעלות חיוך על פני וגורמות למילות התוכחה להישמע כהד עמום מאחרי חומת מפל מי שלגים סואן, בנוף קדומים של רכס הרים פראי. "והכי חשוב! יש לך משפחה! יש לך הורים דואגים, אישה, ילדים, ובמיוחד ילדה קטנה שזקוקה לך, אתה לא לבד בעולם!" רסיסים קפואים של מים מהמפל המרוחק ניתכו על פני לשמע המילים החדות והעירו אותי משרעפי בן רגע חזרתי לדוכן הנאשמים כשמר רציו המכובד הולם בבטני הרכה ללא רחם. "I rest my case" הוסיף בחיוך מלא ניצחון תוך שהוא מוחה בתנועה תיאטראלית את מיצחו וחוזר למקומו. הרגש ניגש בתנועות מדודות, תופס את מקומו הדמיוני של יריבו, מישיר מבט דווקא אלי, מתעלם מחבר המושבעים, מהקהל. מכחכח בגרונו, מוודא שכל תשומת הלב מופנת אליו ולואט: "תרמיל מוצ'לירו מתכונן מעולה"? "יש" אני מסנן לעצמי ונזכר בחיוך איך נצצו עיניו של המוכר כשבחרתי ב"רולס רויס" שהמליץ בחום. "שק שינה תרמי עמיד למים ולטמפרטורה של מינוס 13 מעלות"? "יש" אני מוסיף ונזכר איך הוא מתקפל למיניאטורה קלילה ובלתי מורגשת. "נעלי הליכה, טיפוס, גזיה," ...וכך המשיך הסנגור הראשי למנות מרשימה אינסופית כשאני מקפיד להנהן בראשי בעליצות גוברת והולכת מפריט לפריט. "חיסונים, מפות, תרופות, ביטוח רפואי מורחב?" הוא לא צריך היה להוסיף יותר, שוכנעתי. הטיול תוכנן בקפידה במשך שנים, המסלול, הציוד, אמצעי הביטחון, תקשורת, תקציב. הילדים בגרו, הגדולים כבר עצמאיים, הקטנה תהיה בת 10 בנובמבר הקרוב, היא כבר גדולה. היא תתגעגע, גם אני. אכן, חשבתי על הכל. התלבטתי רבות, התיעצתי, תכננתי בדקדקנות, באחריות רבה כל פרט ושלב במסלול האתגרי שלפני. צפויה לי שנה מענגת של התרוממות רוח, של מימוש החלום. רבות יגעתי, והגעתי לרגע. כל מה שנותר לי הוא להצעיד את רגל ימין קדימה ולצאת לדרך. הורדתי את התרמיל מעל הגב. הנחתי בזהירות על הארץ. הסתובבתי והתכופפתי לחבק את גופה הקט של ילדתי הקטנה. מור כרכה את זרועותיה הדקות סביב צווארי, מנסה להסתיר את דמעותיה.הרמתי אותה בזרועותי... את התרמיל איפסנתי בחדר הארונות. בעוד כמה שנים, מכסימום 10, כשאצא, הוא עדיין ימתין לי שם. "דרך המילים"- 1.11.05