"תמנע קורץ, את עצורה בשם החוק באשמת שימוש באהבת יתר ואי-התאמה רגשית כללית לחברה!" השוטר כרך את האזיקים על פרקי ידיי. "את רשאית לשמור על זכות השתיקה, את רשאית לקבל הגנה מידי עורך דין ואם אין לך את היכולת להשיג עורך דין משלך, המדינה תמנה לך אחד שכזה," המתכת הקרה נקשה וכבלה את ידיי מאחרי גבי. "כל דבר שתאמרי עלול לשמש נגדך בבית הדין הגבוה לצדק," ידו של השוטר דחפה את ראשי מטה, בעודו מכוון אותי להיכנס אל מושבה האחורי של ניידת המשטרה.
הבזקי המצלמות סינוורו את עיניי. שאלות צעקניות של עיתונאים צהובים הדהדו באוזניי מכל עבר. קהל סקרנים שעמד מן הצד והקיף את זירת האירוע, עמד והתבונן בתמיהה במחזה. חלקם הנידו ראשם בעצב ומחוסר הבנה – היא הרי ילדה כזאת טובה! ואני רק יכולתי לחשוב על כותרות העיתונים שיכבשו את רחובות העיר עם אור ראשון: "סופרת צעירה ואלמונית נעצרה על שימוש באהבת יתר!"
"אבל אדוני השופט!" אני זועקת אליו מבימת העדים שבבית המשפט, "האם זה פשע לאהוב בצורה שכזאת? הרי לא עשיתי כל רע! רק אהבתי יותר מדי..." אני משפילה את ראשי במבוכה. חבר המושבעים מביט בי בחומרה – איך היא מעזה! אני קוראת את המבטים שננעצים בי.
"אז את מודה שעשית שימוש יתר באהבה?" תובע הקטגור את התשובה ודוחק אותי אל הפינה. מכווצת בכסאי אני מנענעת בראשי לשלילה.
"אבל ככה חינכו אותי, שאין דבר כזה 'יותר מדי אהבה' – " אני מנסה להגן על עצמי מאחר וסנגור ההגנה אינו עושה דבר. הלא גם הוא אינו מאמין בחפותי.
"ככה חינכו אותי," התביעה חותכת את דבריי בזלזול. "כמובן, בואו נאשים את החינוך. אבא, אימא, המורה בבית הספר – כולם אשמים במחדלים הרגשיים שלך, נכון גברת תמנע?!" הוא מרעים עלי בקולו, כחורץ את דיני עוד בטרם נעשתה הפסיקה הסופית.
"היא באמת ילדה טובה," הגננת שלי עולה לדוכן העדים. צמרמורת חולפת בגבי. הלא הדבר היחיד שאי פעם חשנו בנוכחותה היו משבי הרוח הקרירים שחלפו סביבה. "אין מה להאשים את ההורים. הם רק עשו את מה שחשבו לנכון," היא מביטה בי בסלחנות מתנשאת, כאומרת – הלא היה זה ברור שלא תגיעי רחוק. תמיד ידענו שיקרה משהו כזה לילדה "שונה" שכמוך.
"אני מחזקת את דברי הגננת," מצטרפת המחנכת שלי לדבריה ופותחת חזית אחת עם שאר מורותיי ומחנכיי מבית הספר והתיכון. "יותר מדי דימיון. את זה אתם צריכים לבדוק. יותר מדי חלומות בהקיץ, יותר מדי קריאה בספרים, יותר מדי צפייה בסרטי קולנוע. אם הייתי יכולה להעיד על משהו מילדותה, הרי שתמיד הסתובבה עם ספר כלשהו בידה. תמיד ישבה וקראה, על אדן החלון, מתחת לאיזה עץ או שכבר הייתה מסיימת את הספר בין מדפי הספריה. לפעמים היה נדמה לי כי הייתה נעלמת אל אותן ארצות קסומות שהיו מתוארות בספרים אותם קראה. הייתה כותבת סיפורים קצרים בזמן השיעורים במקום להתמקד בלימודים..."
וכך זה נמשך ונמשך. מורות, מחנכים, מפקדים, מעסיקים – שורה ארוכה של רמי דרג חברתיים מעברי, עולים אחד אחרי השני אל דוכן העדים ופורשים בפני חבר המושבעים את מחדלי חיי הרגשיים.
"חוסר התאמה רגשית... חוסר התאמה רגשית... חוסר סר...סר...סר התאמה מה...מה...מה רגשית שית...שית...שית..."המילים מהדהדות בחלל בית המשפט.
"אדוני השופט, חבר מושבעים יקר," התובע מתחיל לסגור ולסכם את חלקו. "יש לנו כאן מקרה ברור של חוסר התאמה כללי לחברה, שהוביל ישירות אל שימוש יתר באהבה. לאורך המשפט כולו שמעתם את העדויות. צעירה זו מעולם לא למדה לקחת אחריות על עצמה. על אף ניסיונות ההגנה לטעון כי מחדליה הרגשיים נעוצים בחינוך שקבלה, הוכחנו כאן מעל לכל צל של ספק, כי אין שום דבר במערכת החינוך שלנו, שמחנך את ילדינו לחוש כזאת אהבה. גם לפי התצהירים שגבינו מהוריה ומבני משפחתה ומקורביה, חזרה והצטיירה אותה התמונה – אי יכולת לאהוב על פי קביעות החברה. בחברה המודרנית של היום, כשאין כבר מקום להבעת רגש בפרהסיה; בחברה המפותחת שלנו, בה הוקענו בצדק את הרומנטיקה והחולשה, אין מקום יותר לרגשנות שכזאת. ועל כן, ידידי המושבעים לא נותרו בידינו עוד ברירות. כאנשים אחראיים ושומרי חוק, עליכם למצות את הדין עד חומרה בצעירה זו ולא עלול מקרה זה להוות את קצה הקרחון של תופעה חברתית הרת אסון ורחבת מימדים, כאשר צעירים נוספים יחשבו כי מותר להם להקל ראש באחריות הרגשית שלהם ובמהרה נחזה במקרים אחרים, קשים לא פחות, של שימוש באהבת יתר בין אנשים..."
"לא! לא! זה לא יתכן!" אני ממלמלת וקוברת את ראשי תחת שתי ידיי, אבלה וחפויה.
"בית המשפט!" הכרוז מודיע על שובו של השופט לאולם.
"חבר המושבעים, האם יש בידיכם את הפסיקה?"השופט מפנה אליהם את השאלה, על מצחו מבצבצים אגלי זיעה.
"כן, אדוני," מודיע לו אחד המושבעים בסבר פנים חמורות ובולע את הרוק שבגרונו. ידו רועדת כשהוא מעביר את הפתק המקופל לפקיד וזה מעבירו לשופט, שקורא בו בשקט וברצינות ומהנהן לעצמו בדממה. לרגע הוא מחכך את ידו על סנטרו המזיע ואחר כך מקפל את הפתק ומחזירו לידי הפקיד, שמעבירו בחזרה אל המושבע הנרגש שבקצה השורה.
"הנאשמת מתבקשת לעמוד על רגליה!" מורה לי השופט ומבטו מלא רחמים ובוז. רגלי הכסא חורקות כשהוא נדחף לאחור. הצליל כה חד וצורם בדממת האולם, עד כי סדק נסדק באחד מחלונות הויטראז' הצבעוניים.
"האם יש לך דבר מה אחרון להוסיף, בטרם יאמר גזר דינך?" השופט מפנה אלי את השאלה, עיניו מתרות ומפצירות בי שאקח אחריות על האשמה – יותר מדי אהבה...
"כבוד השופט..." אני פותחת בשתי מילים נרעדות, "איפה היינו היום אלמלא אהבה? שימוש באהבת יתר? אם בזאת אני אשמה, מוטב שתוציאוני להורג ולא תשימוני בתכנית שיקום והתאמה. אם זאת החברה המודרנית שבה אמורה אני לחיות, מעדיפה אני את הגלות. אם זו החברה המפותחת שדורשת ממני להתאים את עצמי אליה, מבקשת אני לנתק כל קשר ממנה. במה הוא חטאי? על שביקשתי להמשיך לאהוב בחברה שחרטה על דגלה לעקור מתוכה כל זכר לאהבה? אדוני השופט, חבר המושבעים, קהל יקר – " אני פונה אל עשרות האנשים שיושבים ביציע ומאזינים בדריכות לדבריי. "העולם שלנו הולך ומתרוקן מאהבה. כשילדנו כואב, אנו מחנכים אותו שלא לבכות. כשליבנו נשבר בגלל פרידה, מיד אומרים לנו שמוטב כך ושנמשיך הלאה. כשמישהו מתאבל או מקונן בצער על המת, אנו דוחקים בו לחזור אל חיי השגרה, כאילו דבר לא קרה. כן חבריי היקרים, אלו הם פני החברה. כשכואב לנו אנחנו מעודדים לקחת כדור או זריקה, העיקר לא לחוש את הרגש שמלווה את התחושה. שימוש יתר באהבה..." אני חוזרת בלגלוג על הדברים. "אי התאמה רגשית כללית לחברה – אם זהו פשעי, אזי מודה אני באשמה!"
הקהל קופץ על רגליו, נסער ויוצא מכליו. חלקם מוחאים כפיים בהתלהבות, מצדיקים את נאומי המרגש; חלקם צועקים לעברי בזעם, מאשימים אותי על הסטת ילדיהם ועל סיפורי המחתרת שכתבתי בזכותה של האהבה.
"סדר בבית המשפט! סדר בבית המשפט!" השופט הולם בפטישו על השולחן קולו עולה וצווח על הקהל שיצא מכלל שליטה.
הסדרנים רצים ומשיבים את השקט והסדר על כנם. הערות אחרונות בגנות ובזכות, בעד ונגד נזרקות אל חלל האוויר שעה שהתיישבו כולם חזרה במקומם.
"את תואשמי בביזוי בית המשפט!" נובח עלי השופט בנזיפה וכולו רועד, כובש את זעמו בקושי רב.
"ואתם תואשמו בביזוי החיים וכל מה שיפה בהם!" אני יורה לעברו ללא מחשבה. שוב מהומה באולם, הקהל מתפרץ, ניירות מקומטים מתעופפים באוויר, מושלכים לעברי בתוספת קריאות נאצה – "בושה וחרפה! לאהוב היא רוצה!" אני מרימה את אחד הניירות המקומטים ומגלה בתוכו את אחד מסיפורי האהבה שכתבתי.
ברקע ממשיך והולם פטיש השופט ודקות ארוכות חולפות עד ששב השקט והשתרר באולם.
"המושבעים יקריאו כעת את גזר דינה של הנאשמת!"מורה השופט ומעביר את מבטו על פני האולם, כמאתר את הגורמים המשלהבים ומתרה בהם לבל יעזו להפריע פעם נוספת את מהלך העניינים.
המושבע הנרעד מפיל מידיו המשקשקות את הפתקה המקופלת, מתנצל בגמגום ורוכן להרימה, פותח את קפלי הנייר ומיישר אותם בטרם יתחיל לקרוא. שניים שלושה כחכוחים בגרונו אינם מועילים וקולו עדיין יוצא שבור ומצפצף כשהוא קורא את השורות שעומדות לחרוץ את גורלי.
"אנו, המושבעים, מוצאים את הנאשמת, תמנע קורץ, בסעיפים – שימוש באהבת יתר ואי התאמה רגשית כללית לחברה – אשמה בכל! עונשה יהיה בידוד ממושך מן החברה, שם תגסוס לאיטה לבדה ללא אהבה!" הקהל מריע...
ידיים גסות אוחזות בי, משליכות אותי אל תוך התא האפל והקר. דלת הפלדה נסגרת בחבטה רועמת ומחרישת אוזניים והמנעולים נוקשים בזה אחר זה, לוכדים אותי לעד בתוך חלל נטול חום ואהבה לנצח נצחים.
אני מתיישבת לאט על רצפת התא, משעינה את גבי אל הקיר ואת ראשי מניחה לאחור באנחה. משום מה יש בבידוד הזה מעין ברכה ואולי גם איזו הקלה. שוב לא אצטרך לחוש כאב ודחייה, אכזבה או אשמה. שוב לא אצטרך להתמודד עם אובדן נוסף של אהבה.
"אצלי הכל בסדר, ולא חשוב אם לא אמצא תשובה," אני מתחילה לשיר לעצמי, "אצלי הכל בסדר," חיוך קטן עולה על שפתיי ודמעה קטנה נושרת באפלה, "היום כבר לא מתים מאהבה...................."
