מָבוֹא לִרְגִישׁוּת

זועק - כשהיום עולה והוא מגיע עד מפתן ביתך, הוא נוגע בך ואת נבוכה. תודה רבה לך רבקה היקרה, צהריים טובים. כתוב יפה.

היער הוא יציר הדמיון והדמיון הזה שלך כמהה לאהבה. עד מפתן ביתך. נוגע בך. מבוכה...

היום עולה ומגשש  - וכשנעלם נבוך

כשהכביש אובד והדרך מתרחבת...מתמשכת

והבית בקצה היער

עד הסוף שבו נוגע בך

ואת נבוכה

מקסים ונפלא שנה טובה

<לב> אביה, אותיותייך ... הוֹ. <לב> תודה רבה-רבה, אהובה, יקרה. <לב>

מילותיך הקסומות

מעבירות אותי 

ממרחב השמיים והיקום 

אליך הקטנה והנבוכה

ןזה ממש פרספקטיבה 

מופלאה 

<לב> רחל יקרה, אהובה. <לב> תודה רבה ומיוחדת לךְ על תגובתךְ בימים אלה שלךְ. <לב>

<לב> <לב> <לב>

כשהיום מפציע ולעת ערב הוא הולך לו, כשהדרכים מתרחבים ומתפתלים בתוך רשת סבוכה של שבילים, כשהבית נמצא בקצה הדמיון ובכל זאת הוא מגיע עד  מפתן ביתך איך אפשר לא להתרגש מזה.

שיר מרגש עם הרבה תובנות על החיים כתבת רבקה יקרה.

שבוע שקט ושנה טובה

שמוליק 

<לב> <לב> <לב>

רבקתי היקרה,

יצאתי אל הכביש ועברתי אל הדרך ונכנסתי אל אחד השבילים...

וחפשתי את הבית שבקצה היער. 

היער סגר עלי והסתכלתי בשביל, האם יש בו סימני דרך שהושארו בשבילי...

האם הנזל ורייטל עברו כאן לפני?

ודעי לך רבקתי היקרה, היער הזה שהוא יציר הדמיון הוא הכי אמתי.

אני עדיין מסתובבת שם בין העצים הגבוהים ועבוטי הצמרת

והשרכים מתפתלים סביב רגלי וסנאי שקיפץ לפני השאיר לי אגוז.

וזה מה שקורה, רבקתי היקרה, כשאת מכניסה יער שבדמיון לתוך הגיגיך

דמיון שמביך אותך, ואני

אני מטיילת בו בשמחה.

עד שבאה נכדה נחמדה, מנערת אותי ולוחשת לי; סבתא, תתבגרי...

ועכשיו אני רואה אותך רבקתי, מסובבת אצבע מול רקתך וחושבת, איזו חברה מצאתי לי...

אבל החברה הזו אוהבת אותך המון ומחבקת אותך.

<לב> נוריתי יקירתי, <לב> נוריתי היחידה, <לב> תודה-תודה רבה וחיבוק אוהב-אוהב: כך נטייל שְׁתֵּינוּ, מחובקות, באותו היער. <לב>