סיפורי החצר הגדולה 2
הילדה של "תיא"
כילדונת, חלמתי שיש לי שיער ארוך. אבל מגיל חמש החליטה אמא שתספורת ״ילד״ היא כורח העיתים : קצרה. קצרה מאד אפילו: עגולה, מסורקת לאחור, מהמצח: תגובתה העניינית למתקפת הכינים שפרצה במעון הדתי בו שהיתי, ברחוב שדרות בן ציון. מעון בו שהיתי מגיל שלוש וחצי ועד שהלכתי לבית הספר. ביתי השני היה כשאמא נאלצה לחזור לעבודתה בחברת ״האחים וורנר״ והמטפלת שלי, חנה, התחתנה ועזבה.
אחת לחודש נהגה אמי היפה ללכת למספרה ״לפרמננט ותסרוקת״. ונהגה לקחת אותי עמה לתספורת משלי. היא, כמובן, התלבשה ״אלגנט״: אותי- נהגה להלביש בכעורים והישנים שבבגדיי, באמרה: ״למה לקלקל בגדים טובים עם שערות?!״כשייה לטבח הובלתי, ילדה קטנה בבגדים כעורים, נגררת אחרי אמי מרחוב חיסין ועד המספרה של אדון חיים הספר. עד היום אני חשה בעומק בטני את תחושת האסון המתקרב שנחתה עלי ברגע שהודיעה אמא ״היום נלך למספרה״. תחושה שגברה משהתחלנו להדס במעלה רחוב ״קינג ג׳ורג׳׳. כשהגענו לשדרות בן ציון החלה בטני לגרגר. כשעברנו את עצי השקמים שבאמצע הרחוב, רוח החלה לרשרש באזניי.כשהגענו לארבע המדרגות שלפני המספרה, הפך ליד-הרוח לסערה, ובמדרגה הרביעית- לסופה. וכשהושיב אותי חיים על כסא הספר, הפכה הסופה לטורנדו . שקטה ודוממת ישבתי על ״כס העינויים״, קפוצת שפתיים ובטן, סמורה כחתול.
אדון חיים, לבוש בטוניקה לבנה, מעומלנת ומגוהצת , ממש כד״ר קריגר, הרופא, עמד כשבידיו מסרק ענק ומספריים אימתניות, הבטיח לשים על שערי קרם ג׳ל ריחני בסוף הניתוח. אמא פקדה עליו לגזור קצר קצר ולסיים עם ״המכונה״. וחיים גזר, וגזז וכיסח את צווארי עם ״המכונה״. עד היום אני מצטמררת בראותי מכונת תספורת: לא שכחתי את הצביטות והמשיכות/נשיכות בקצה צווארי ומסביב לאוזני.
באחד מימי התספורת, בדרך למספרה, ראיתי את הילדה של ״תיא״ בפעם הראשונה. במלוא הדרה, מצויירת על לוח גדול שהוצב על הגגון של בית המרקחת שור טבצ׳ניק, בפינת שד׳בן ציון והמלך ג׳ורג׳ נתמכת במסגרת ברזל:
הילדה של תיא הביטה ברחוב המלך ג׳ורג׳: ירוקת עיניים, ארוכת ריסים, פיה פשוק מעט בחיוך קטן, חושף שיניים מושלמות, לבנות, בוהקות. והשיער. אוה השיער של הילדה הזו: שיער גלי ובאורך האוזניים עם לשונות-שד קטנות שרצו מהפנים לאחורי הראש, וגל תלתלי התנוסס מעל מצחה. שיער בצבע דבש בהיר עם כתמונים כהים יותר, כל שערה במקומה. והחיוך הרך שלה: רק בשבילי חייכה . מין חצי חיוך, חולמני וחמים, לוטף ויודע.
מהרגע שראיתי את הילדה בתמונה, רציתי להיות הילדה של תיא: חשקתי בשיערה היפה, הגלי-משהו, שהגיע כמעט עד כתפיה. חשקתי בשיניה הלבנות המושלמות. חשקתי בחיוכה היודע-כל. חשקתי בשפתיה הורודות ובחיוכה המתוק.רציתי להיות היא! חיפשתי את תמונתה. על גג כל בית מרקחת וחנות תמרוקים בדקתי. שיננתי את מספרי הבתים ברחובות בהם הוצגו תמונותיה. סירבתי ללכת לספר חיים.
בנחישות של ילדה קטנה עם רצון ברזל, סירבתי. לא בכיתי. צרחתי. לא שאגתי. אמרתי ״לא״. ואמרתי ״לא״. ושוב אמרתי ״לא״. אמא שלי נסתה הכל: בשבוע שלאחר הצהרת המרד, מנעה ממני לאכול בננות. מנעה ממני לאכול עוגה בשבת. אפילו מנעה ממני לשחק עם יצחקל׳ה, הילד שגר ממול.אפילו לא לקחה אותי ״העירה״ בטיוליה השבועיים עם הדודה שרה לשתות אקספרסו בויטמן בבן יהודה .
דבר לא עזר. הפסקתי להסתפר. לאט לאט גדל שערי. תספורתי הקצוצה הפכה לתספורת קצרה. תספורתי הקצרה הפכה לתספורת שבין לבין. יום אחד הגיע שערי עד האוזניים. ואז -לשני סנטימטר מתחתן.עד כתה ח׳ הצלחתי לגדל שיער שהגיע לכתפי, ועד כתה י׳ לגדלו עד שהגיע למתני. שיער חום-בלונדי חי וזוהר, ארוך, קלוע לצמה הדוקה שהפכה את פני לעגולות מאד. כאיכרה רוסיה.
לא פיזרתי את שיערי מאחר ששיער פזור נחשב ״סלוני מדי ״ בבית הספר התיכון ״הסוציאליסטי״ בו למדתי.
בטיול השנתי לעין גדי וים המלח, נפל הפור: אחד מהבנים לחש לי ליד המדורה בערב: ״למה את לא גוזרת את הסחבה שאת סוחבת על הראש שלך? את יכולה להיות חתיכה ממש בלעדיה״. שתקתי. אבל בחופש הגדול שבין יא׳ ויב׳ הופעתי אצל הספר החדש של אמא, ברחוב קינג ג׳ורג׳. ג׳נטלמן של ממש דובר צרפתית מעולה ועברית קלוקלת. חתוך, מסייה סילבן״ אמרתי לו. ״חתוך ,מסיה סילבן, קצר. Court ״. את צמתי גזר אדון סילבן ושם אותה בשקית פלסטיק. לא קיצר מדי. שם כמה ״רולים״ בשערי, שם אותי מתחת למכונת היבוש. וסירק וניפח ושם ג׳ל ושם ספריי. לא הכרתי את עצמי במראה : תסרוקת ענקית שישבה על ראשי כפסל רב-צלעות. פני הציצו מתחת לתפרחת השיער עגולות שבתי הביתה וחירבתי. עם מסרק ומברשת חירבתי את תפארת הפיסול של אדון סילבן. שערי הביט בי, קצר, סמרטוטי, ונורא.אסתר הגדולה, חברתי החכמה, פסקה: את הולכת להסתפר-ומיד: לקחה אותי לספרית שלה, וזו קשקשה וקיצצה, מרטה ומשכה- ויצאתי עם תספורת קצרה נחמדה, שקשטה את ראשי שנים רבות, עד שיום אחד הפסקתי להסתפר. ששה חודשים. שמונה חודשים. שנה. שנתיים. שלוש שנים. בלי ספר. ללא תספורת. ושערי גדל. לאט. לאט. דליל יותר.פסי שיבה זרקו בו. נאסף בקוקו. נאסף במכבנה. ושוב הציצו בי פני האיכרה הרוסיה של ילדותי. כבר קצת זקנה. כבר קצת עייפה.
אתמול נכנסתי לעמוס הספר, במרכזון ברחוב קטן בשכונה שלי. אני חייבת שינוי״ אמרתי לו . ״עשה כיד הדמיון הטובה עליך״. עמוס גזר. ועמוס חתך , עמוס קיצץ ועמוס ייבש. ואלי מהמראה בהתה הילדה של תיא. זקנה בששים שנה: עם הגלים, ועם השדונים שברחו הצידה, ועם התלתלים והפוני הקטן. ורק העיניים נשארו צעירות: עיני שלי-שגם אחרי כל השנים שעברו שמרו על השד הקטן שנצנץ בהן כבר בגיל 5, מאתגר כאז את העולם כולו.
17/10/2024
Bee bee
