סיפורי החצר הגדולה 3
זברה
לא אהבתי את הים. לא אהבתי את החום הצורב של החול הצהוב, החושני, ולא את המים המלוחים, לא אהבתי גם את הגלים הקטנים המתנפצים עלי כשאני עומדת במי אפסיים, חסרת שיווי משקל כשמסביבי ילדים משתוללים ומצווחים.
לא אהבתי את ההמונים הדחוסים-צמודים אחד למשנהו, לא אהבתי את ריח זיעתם מתערבב בריח שמן השיזוף הזול.
אהבתי להיות שזופה. כל השנה חיכיתי בחיוורוני לקיץ, בו יהפוך עורי את עורו מחלב עמום לשוקולד-חלב בוהק. בקיץ העמדתי פנים שאני נסיכה קדמונית שרק בטעות חיה את חייה המשעממים בקצה החולי של תל אביב, בעוד אחיה ואחיותיה צדים באפאלו וביזון יחד עם וינטו יד הנפץ, עת מלך העמק הכחול מעודד אותם בקריאות עידוד.
הבעיה הטכנית של שיזוף ללא ים נפתרה ע״י חברתי ״הקטנה״ מרגו, מהבית שממול. ״גג״ פסקה מרגו! ״יש גג!״ ״נעלה להשתזף שם״
קסם לי הגג. ללא חול. בלי ים. ללא גלים. גג!
ביום ששי אחד בחופש הגדול, לקחנו שמיכות ישנות,בקבוק מים קרים, ספרים וקערת ענבים קרים. מרגלית הביאה בקבוק של שמן גזר,שאמור היה ליצר שיזוף עמוק. קיבל אותנו ריח חריף של סיד לוהט מסנוור ושקט מוחלט. אלוהי.
השתרענו על השמיכות בשעה 12:00 שתינו מרוחות-דביקות בשמן הגזר הכתום, וחיכינו. וחיכינו. וחיכינו. ונרדמנו. שתינו.בשעה16:00 פלחו את שמי הקיץ זעקות שבר: מרגו! מרגו! איפה את ? הביתה!״: הגברת וייץ היפה, הנכבדת גילתה שבתה-בבת-עינה אינה בחדרה לשנת הצהריים של יום ששי, והפינצ׳ר ״ג׳ינג׳י״ נבח, עגום ובודד.
בצער רב ובתחושת תסכול ירדנו מהגג: מרגו- לקפה ״מיט ושלאק זאהנה״ עם אמא שלה. ואני-למיץ אשכוליות טרי וקלחת של רותחין מאמא שלי.
בערב בערתי. ישבתי לשולחן ארוחת השבת כשכולי להבה: גבות עיני,עפעפי,אפי ושפתיי בערו בצבע אדום שושנה. לחיי וכתפיו בערו בצבע גזר כתום וכוויותיי קיבל גוון ורוד ״מושינו פוקסיה״. החזקתי מעמד למנה הראשונה של כבד צמחוני קצוץ. במנת מרק העוף הלוהטת כמעט לא נגעתי. ואת מנת העוף המכובס בתפוחי אדמה חומים העברתי לצלחת של אחי הצעיר. בלפתן הפירות המשומרים, משאת נפשי מששי לששי לא נגעתי.
כל הלילה להטתי. בבוקר בערתי.אמא שלי הבינה מיד שחטפתי מכת שמש. עטפה אותי בסדינים רטובים, מרחה לבן על פני, השקתה אותי בליטרים של תה קמומיל מגעיל ופושר, ולא חדלה להוכיח אותי. על טיפשותי. ועל אי הזהירות שלי. ועל רצוני להפוך שזופה-שוקולד. עברו להם כמה ימים: עורי הבוער נרגע מעט, והחלו הקילופים: קצה קטן של עור יבש התגלגל מעט, ולאט לאט הפך לרצועונת קלף יבשה-גמישה, אותה מוללתי באצבעותי חסרות המנוחה. ואז קרעתי קצת. ועוד קצת ועוד- עד שרצועה ארוכה ויבשה של עור שקוף נותרה בידי. ועוד אחת. ועוד אחת.....
וכשקמתי ביום ראשון בבוקר להתלבש-חשכו עיני: מולי, במראה, לא נשקפה נסיכה אמריקאית שחומה וירוקת עיניים: מולי נשקפה זברה, בפסי כתום לבן. מהמצח ועד כפות הרגליים. ועפעפיים אדומות. ואף אדום. לא תואר ולא הדר השתקפו במראה: רק עקבותיו של ניסיון שנכשל. לגמרי.
אמא שלי אינה עמנו מזה שמונה שנים. ואבי ואחי הלכו מאתנו צעירים: אבא ב1983 ואחי הפעוט נפטר לפני 20 שנה. נותרנו-אני והגג שנותר כשהיה. או כך חשבתי לתומי.
לפני ימים מספר עליתי על הגג, לראשונה מזה שנים. לא רציתי לראות את המקום בו הפכתי מפוקאהונטאס מלכותית לזברה. אך לא הייתה לי ברירה: דייריי התלוננו על רטיבות עקשנית בתקרת חדר המגורים. עליתי.
בדיוק במקום בו פרשתי לפני שנים שמיכת פיקה והתמרחתי בשמן גזר מצאתי אגם: אגם ענקי של מים עומדים, שחורים, מצחינים . אגם רטוב ומסריח. גרוע מהים שכה שנאתי. ומעליו התנשא, במלוא כיעורו המגושם, דוד-השמש של השכנה בקומה למטה. שרגליו החלודות חדרו את ציפוי הזפת.
אני משערת שדיירי עולים בקיץ לגג להשתזף, למרות שחוזה השכירות שלהם אוסר זאת. הפיתוי גדול מדי. אני תמיד אומרת להם לא לעלות להשתזף על הגג אלא ללכת לים בשעות מוקדמות של הבוקר, ולשבת מתחת לשימשיה כחולה לבנה, לשתות סודה ולא להתמרח בשמן גזר.זברות יש די והותר באפריקה.
