אדום כתום, כמו שקיעה
השמונה עשר בנובמבר, 2037.
התאריך הזה היה חקוק במוחו של יהורם מאז שהיה בן שלוש עשרה. הנבואות התחילו בערב שלאחר העלייה לתורה שלו, כלומר ממוצאי שבת. אביו ערך את ההבדלה, ויהורם הרגיש לפתע כאב חד בצדי ראשו וראה את החיזיון הראשון שלו. יהורם ראה אבטיח גדול מתגלגל מעל עגלת מכירה מלאת אבטיחים, מתנפץ על הרצפה וצובע את המדרכה באדום שהלם את האור האדום-כתום של שמי השקיעה.
הוא ידע מיד שמדובר בנבואה. את ההרגשה אי אפשר להסביר – אבל גם אי אפשר לפרש בשום אופן אחר. הוא לא אמר כלום לאף אחד, כמובן. אפילו לא לאימא שלו שראתה אותו משפשף את צדי ראשו ומנסה להבין מה קרה. היא השאירה אותו בבית למחרת ולא שלחה אותו לבית הספר אבל לא שאלה מה קרה מעבר לשאלות הרגילות.
הוא ידע מה זאת נבואה, כמובן. כולם ידעו. הוא גדל על נבואותיו של הנביא אוריאל בן אמיר, ולאחר שנפטר על נבואותיו של תלמידו, הנביא שחר בן חיים. היו נביאים אחרים במקביל – תמיד היו – אבל אלה היו "התותחים הכבדים" כמו שאביו היה אומר. הם ניבאו על אסונות, על מלחמות ומחלות – אבל גם על הצלחות, ברכות ושיאים שהתגשמו פעם אחר פעם. תפקידו של הנביא הפך כבר לתפקיד רשמי, ולפחות נביא אחד היה נוכח תמיד בישיבות הממשלה. הנביאים קיבלו כותרות בעיתונים ובמהדורות החדשות – וכאן בדיוק הייתה הבעיה; יהורם שמע תמיד נבואות על אירועים גדולים וחשובים, ולא על אבטיח שנפל והתנפץ. איזו מין נבואה זאת?
יהורם קיבל את "חזון האבטיח" שלו כמה פעמים נוספות בשבועות הבאים, ובתדירות הולכת וגוברת. עובדה זו הדאיגה אותו, ולכן קרא כמה ראיונות שערכו עיתונאים שונים עם אוריאל בן אמיר. אוריאל סיפר בראיונות שכאשר נביא מקבל נבואה, הוא חייב לשאת אותה – אחרת היא תחזור שוב ושוב ובעוצמה הולכת וגוברת. יהורם הבין שהוא חייב לשאת את הנבואה שלו, וחיפש נואשות דרך לעשות זאת מבלי להיראות מגוחך. הוא ניסה לכתוב אותה במחברת ולהחביא את המחברת במעמקי מגירה בשולחן הכתיבה שלו אך זה לא עזר, והחזון המשיך להופיע. הוא ניסה לספר לאביו שהוא חלם על אבטיח שמתנפץ, אך לא הזכיר את המילה "נבואה" ואביו פטר אותו בלא כלום. והחזון חזר שוב. לבסוף, הוא מצא פורום אינטרנט נידח שבו אנשים כתבו חלומות שחלמו ושאלו את שאר חברי הפורום האם לדעתם אלה נבואות, וכאן החליט לכתוב את הנבואה שלו בפירוש.
והייתה כמובן בעיית הניסוח. איך כותבים נבואה? איך מוסרים נבואה? הוא ניסה לכתוב את הנבואה שלו בפורום בצורה הפשוטה ביותר, אך כל פעם שניסה להתחיל לכתוב הוא מצא את עצמו כותב את המילים הבאות: "כה אמר ה' אל יהורם בן צוריאל; הנה ימים באים, בעשרה לחודש כסליו ה'תשצ"ח, ודוכן האבטיחים ברחוב שפרינצק ירעד וימוט: וייפול ממנו אבטיח גדול וישבר האבטיח, ותוכנו יצבע את המדרכה אדום, וגרעיניו ימלאו את המדרכה:". אפילו חברי הפורום האינטרנטי הנידח הזה חשבו שהניסוח מוגזם, אך יהורם מצא את עצמו ללא יכולת לשנות אותו – שום דבר אחר לא נשמע נכון.
לפחות, לאחר שכתב את "חזון האבטיח" בפורום החזון הפסיק לרדוף את לילותיו. עברו על יהורם כמה חודשים שקטים, והוא כבר התחיל לחשוב שאולי הוא היה אחד מאותם נביאים זוטרים – כאלה שמקבלים נבואה אחת וזהו, ולא נאלצים לשאת את המעמסה הזאת יותר לעולם – אלא ששבוע לאחר יום ההולדת הארבע עשר שלו הוא קיבל חזון נוסף בשנתו.
הפעם, יהורם ראה את עצמו עומד בצומת רחובות סמוך לביתו, בשעת צהריים מאוחרת. השמיים היו צבועים אדום וכתום של שקיעה, והוא שמע רעם נמוך ממרחק. יהורם ראה מהצד השני של הרחוב אדם לא מוכר יוצא מביתו כשהוא גרוב גרביים ולובש תחתונים בלבד, ורץ במעלה הרחוב. יהורם ניסה לקרוא אל האיש או לרוץ בעקבותיו, אך החזון נגוז ברגע שניסה לזוז או לדבר. יהורם התעורר מכוסה בזיעה קרה, וניסה להסדיר את נשימתו בזמן שמוחו עיבד את המראות. הוא כבר ניסה לחשוב איך ינסח זאת בהודעה בפורום – בעיקר כי היה ברור לו שלא יעז לעולם להזכיר "חזון" שכזה מול כל אדם אחר פנים אל פנים. הוא ניגש בשקט אל שולחן הכתיבה הקטן שלו, הדליק את המחשב ונכנס לפורם הנידח. הוא הביט בסמן המהבהב על חולן ההודעות הקטן במשך דקות ארוכות, אחריהן התעשת וכתב את "חזון הגרביים" שלו:
"והנה אנוכי עומד ברחובות עירי ביום העשירי לחודש כסליו ה'תשצ"ח, והשמש יורדת אל הלילה: ואני נושא את עיני והנה איש יוצא את ביתו, ולגופו רק גרביו הירוקים ותחתוניו: וירץ האיש במעלה הרחוב כשגופו לבוש רק תחתוניו וגרביו הירוקים, ואין בו בושה או כלימה: ואנסה לקרוא אליו לאמור עצור, אך הוא לא ישמעני:".
מנהל הפורום פנה אליו בהודעה פרטית וביקש שיפסיק למלא את הפורום בהודעות מטופשות – זה פורום רציני לנבואות אמתיות וכו' וכו'.
לאחר התחננות מצדו של יהורם והבטחה שלא לכתוב נבואות נוספות באתר, המנהל הסכים שלא למחוק את הנבואות שכתב יהורם, וגם "חזון הגרביים" חדל לרדוף אותו.
עברה שנה שלמה, ויהורם לא ביקר בפורום הנבואות כבר תקופה ארוכה. נבואות הנביאים הגדולים המשיכו להתגשם, ויהורם כבר קיבל בינו לבין עצמו שהוא סיים את התקופה המשונה הזו בחייו, והחליט כי ככל הנראה החזיונות היו שייכים לגיל ההתבגרות – שהיכה בו בחוזקה באותן השנים. יהורם נרגע, ולא חשב או סיפר לאיש על האירועים הנבואיים שחווה. הוא המשיך בלימודיו, אפילו בשיעורי הנבואה הקבועים בבית הספר בהם קראו נבואות מפורסמות שהתקיימו או כאלה שעדיין היו אמורות להתקיים, וחי חיים רגילים של מתבגר צעיר.
אלא שכמה שבועות לפני יום הולדתו השישה עשר, בעת שישב ליד שולחן הכתיבה שלו לעשות שיעורי בית מורכבים במיוחד במתמטיקה, היכה בו חזון נוסף. תאריך החזון היה אותו התאריך – י' כסליו ה'תשצ"ח, השמונה עשר בנובמבר 2037. הפעם הוא ראה רחוב עמוס ומלא מכוניות ורמזור מהבהב כתום – תקלה קטנה שגרמה ללא ספק לעומס התנועה ברחוב. גם השעה התאימה לשאר החזיונות אותם ראה בעבר – שעות אחר צהריים מאוחרות, סביב השקיעה לפי הצבע האדום-כתום של השמיים. יהורם מצא את עצמו מתלבט בינו לבין עצמו: הוא יכול להגיש פניה למוקד הנבואות של המשרד לענייני דתות, והם יתייקו את הפניה ויבדקו אותה ואולי יבקשו ממנו עוד פרטים ואולי יפנו להוריו או לבית הספר שלו, ואולי פניות אלו יובילו ללא מעט בלאגן בחיים שלו. או שהוא יכול לנסות שוב למצוא מקום מפלט אחר, דרך אחרת להשתחרר מהחובה לשאת את הנבואה – ולהוריד מעליו את העול הזה, שדבק בו שוב לאחר כל הזמן הזה. הפעם, לפחות, ידע שקיים מוקד הנבואות – מידע שהיה יכול להועיל לו כשקיבל את הנבואות הקודמות שלו, אך לא שמע עליו כילד.
כרגיל, הוא ניסה מספר דרכים לנסח את הנבואה בדרכים "מקובלות" יותר, אך שוב ושוב חזר לאותו ניסוח ארכאי וקבוע: "כה אמר ה' אל יהורם בן צוריאל: ויהי ביום העשירי לחודש כסליו, ה'תשצ"ח, בעת שקיעת השמש: ויהי ביום ההוא ואכה את הרמזור בידי החזקה, והרמזור יהבהב ולא יפעל: והתנועה ברחוב תאט ותעצור, והרכבים יעמדו ללא תנועה – כי כה אמרתי ואקיים:".
יהורם נאנח, הקליד את הנבואה הקצרה לתיבת הטקסט באתר והקיש על כפתור "הגש". הוא כיבה את המחשב וניסה לחזור לישון, בתקווה שבזה יגמר סיפור הנבואה המוזרה הזו מבחינתו. אלא שבזה לא נגמר הסיפור. כמה ימים לאחר מכן נשמעה דפיקה על דלת בית משפחת חדד. בדלת עמדו שני רבנים, שליחים מאגף הנבואות במשרד לשירותי דת. הם הציגו את עצמם בשמות רבי יוסף ורבי אברהם, והודיעו ליהורם ואמו כי הם הגיעו על מנת "לשאול כמה שאלות הבהרה, שום דבר מפחיד או מסוכן, כמובן". הם ישבו בסלון עם יהורם, חייכו בנימוס אך סירבו כשאמו של יהורם הציעה קפה, וחיכו שתצא מהחדר לפני שהתחילו במה שהרגיש ליהורם כחקירה רשמית.
"האם זו הנבואה הראשונה שלך, יהורם?"
"האם שמת לב לפרטים נוספים? לא משנה כמה קטנים או חסרי חשיבות הם נראים?"
"מה לדעתך מסמל הבהוב הרמזור? למה הפרט הזה חשוב לדעתך?"
יהורם ניסה לענות כמיטב יכולתו, ולמרות שהתלבט לרגע האם להעלים מהם את החזיונות המוקדמים יותר, החליט לבסוף כי אם יש הזדמנות אחת בחיים שאולי יהיה מי שיקשיב לו ויאמין לו – זה כעת, ולכן סיפר לשני הרבנים על החזיונות הקודמים שלו, ועל חששו שהנבואה שקיבל, שלא כמו הנבואות האחרות ששמע עליהן ושזכו לכותרות גדולות במהדורות החדשות בטלוויזיה, היא נבואה חסרת תועלת. הוא סיפר בפירוט על כל חזיון שקיבל, ועדיין היה נראה כי על כל פרט שתיאר יהורם היו להם שאלות נוספות. רבי יוסי היה זה ששאל את רוב השאלות ורבי אברהם – שהיה בבירור צעיר יותר – היה זה שהקליד הכול במהירות במחשב היד הקטן שהחזיק.
יהורם ניסה לשים לב לאיזה סוג שאלות הוא נשאל, ובכל מאודו השתדל להסיק מה בדיוק הם מחפשים, והאם שני הרבנים עומדים להכריז כי נבואתו היא נבואת שקר – הוא שמע בעבר על נביאי שקר, הם זכו לכותרות קצרות ואכזריות למדי בעיתונים ולהצלפות של ממש בפי הפרשנים בטלוויזיה – ולבסוף לא עמד במתח ושאל אותם ישירות האם הוא נביא שקר, והאם נבואותיו באמת חסרות ערך.
שני הרבנים חייכו, והבטיחו לו כי אין דבר כזה נבואה חסרת תועלת, וכי כל נבואה היא מאת השם יתברך ומקדמת את הבנתנו את העתיד, גם אם לא תמיד המידע נראה ברור. רבי אברהם חייך בכנות ניכרת, והרגיע את יהורם כי ככל הנראה כרגע נבואותיו הן נבואות אמת, גם אם מעט פחותות ואולי אפילו נראות מטופשות במבט ראשון. הם המשיכו ושאלו את יהורם פרטים רבים על כל חיזיון, ולבסוף רבי אברהם הוציא מתיקו טופס ארוך מלא בשאלות קבועות והגיש אותו לרבי יוסף – שהחל לשאול את יהורם אחת אחת את כל השאלות בטופס הארוך. רק לאחר שמילאו את כל התשובות בשאלון קמו שני הרבנים, הודו ליהורם ולאמו שעמדה ליד הדלת, והלכו. יהורם שמח לסיים עם החקירה, אלא שממש לפני שאמו סגרה את הדלת שמע את אבי אברהם לוחש לשותפו "שמעת את התאריך? כמו כל האחרים..." ואת רבי יוסף משתיק אותו במהירות מחשידה.
וכך, התאריך הפך להיות הדבר החשוב ביותר בחייו של יהורם. השמונה עשר בנובמבר, 2037, י' כסליו ה'תשצ"ח. הוא ניסה כל דרך שיכל לחשוב עליה להעניק משמעות לתאריך הלועזי או העברי. גימטריה, חילופי אותיות, אירועים חשובים במחזורים של חמש שנים, עשר שנים, חמישים שנה, מאה שנה – הכול ללא הועיל. אירועים שלא נראו קשורים – כמו הטבח בג'יימסטאון ושחרור לאקרנים של הסרט הראשון של דיסני – קרו גם הם באותו היום, אך עדיין לא נראה שום חוט מקשר ביניהם. סתם יום רביעי, ללא כל חשיבות מיוחדת. לראשונה מזה שנים חזר לאותו פורום נידח באינטרנט, וניסה למצוא האם יש התייחסות לתאריך המסוים הזה – התאריך הופיע גם בכמה נבואות נוספות, אך כמו נבואותיו שלו היו אלה רק נבואות קטנות שלא סיפקו דרך לפתור את התעלומה.
אך הזמן, כמו תמיד, ממשיך לנוע. יהורם סיים תיכון, התגייס, סיים את שירותו ונרשם ללימודים במכללה המקומית בעירו. מדי פעם המשיך לקבל חזיונות – תמיד דברים קטנים; אגרטל שנופל מהמדף, דפי ספר מתפזרים ברוח, בובה על סוללות שרה לבד בחדר ריק – אך תמיד אותו התאריך. עשרה בכסליו, ה'תשצ"ח, שמונה עשר בנובמבר 2037, ותמיד אותו אור אדום כתום – כמו שקיעה, ברקע.
לפי החישוב שלו, יהורם תכנן לסיים את לימודיו כמה חודשים לפני ה-תאריך, ורצה להספיק לצאת מהארץ לפני שיגיע. הוא קנה כרטיס לדרום אמריקה, וארז תיק עם כל הציוד הנחוץ לטיול ארוך ומרגיע. אך אי אפשר לחמוק מנבואות. כיונה הנביא בשעתו, הנסיבות דאגו שיהורם יהיה בביתו בתאריך המדובר. תחילה, המרצה בסמינריון האחרון שלו דרש מספר הבהרות על העבודה האחרונה בה הייתה תלויה קבלת התואר שלו, ויהורם נאלץ לדחות את טיסתו על מנת שעבודת הסמינריון שלו לא תיפסל. בנוסף, בריאותו של אביו התדרדרה, ויהורם מצא את עצמו מסיע את אביו הלוך ושוב לרופאים, תורים ובדיקות רבות ושונות. ואז התחילה שוב תסיסה בגבול הצפוני, ויחידת המילואים שלו הוקפצה. יהורם עצמו לא נקרא לשירות פעיל אך נאסר עליו לצאת מן הארץ.
באותו הבוקר, יהורם התעורר מוקדם. הלילה הקודם היה מלא כולו בכל חזיונותיו הקודמים, רודפים זה את זה כשליחיו של איוב – עוד זה מדבר וזה בא...
יהורם שתה קפה, רפרף בעיתון, ונאנח כשראה שוב את התאריך על פינת העמוד - עשרה בכסליו, ה'תשצ"ח, שמונה עשר בנובמבר 2037.
רעש יוצא דופן לשעת בוקר מוקדמת זו משך את תשומת ליבו – צופרי מכוניות רבים. אבל השעה היא שעת בוקר, והחזיונות תמיד נראו לו בשעת ערב, עם שמיים כתומים אדומים באורות של שקיעה, לא? הוא הרגיש רעידה קלה, כמו רעידת אדמה, והאגרטל שעמד על המדף נפל והתנפץ. כמו מתוך חלום, יהורם פתח את דלת ביתו ויצא החוצה.
הרחוב היה עמוס מכוניות. רמזור התנועה בקצה הרחוב הבהב בכתום. דוכן אבטיחים – ללא מוכר או חנווני – עמד ברחבת המרכז המסחרי, ואבטיח גדול - מרוסק על הרצפה – הכתים את המדרכה באדום. דפי ספר מרוטים התעופפו ברוח ללא סדר, ויהורם שמע קול בובה שרה מבעד חלון קרוב. אדם לבוש תחתונים בלבד, גרביים ירוקות לרגליו, יצא מן הבית ממול וזרק מבט במורד הרחוב לעבר מרכז העיר. האיש צרח באימה והחל לרוץ בכל כוחו במעלה הרחוב. יהורם הסתובב באיטיות והביט לכיוון מרכז העיר. מבטו נמלא דמעות.
ענן פטריה ענק היתמר מעל העיר, עולה ועולה, והלהבות המקיפות אותו צבעו את השמיים באדום כתום יפיפיים, כמו שקיעה בשעת בוקר מוקדמת.
