אֵם-בַּת

עולם הדמדומים של בת מתגעגעת, ולמזלנו לא נדע שאנחנו איננו....

צאי מזה. מה איתך. אמא מבשלת בשבילך . .

גם אחרי 14 שנים אני כואבת את מות אמי הנפלאה 

נשארו אצלי כמה מבגדיה וחפציה. וכשכאב הזכרון גובר-אני לובשת או חובשת או מחזיקה בהם והיא חוזרת אלי באופן ערטילאי. אני לא צריכה ולא רוצה לצאת מזה: מתינו נשארים חלק מאיתנו גם בלכתם. מעת לעט הם משתלטים על דמיוננו. ועוזרים לנו להמשיך לבד.

תודה על ביקורך ותגובתך.

???

אני מתבונן על תמונת אבי שנפטר לפני חמישים כל יום,ומתנגב במגבתה של אמי בקאנטרי.   

אתה מבין בדיוק.

ממש מבינה וחשה אתך כיצד דברים קטנים כאלה משמרים את נוכחות אהובינו בעולמנו.

עצוב מאוד: את מתלבשת כמו ביתך ואת מוצאת את עצמך לא את. תודה רבה לך, יום טוב, יהי זכרה ברוך של בתך. שלא תדעי עוד צער.

אני הבת האבלה. לא האם! 

תודה שביקרת אצלי והגבת.

???

בדרך כלל זה כך, מעטים שוברים זאת-את הדמות של הוריהם המופיעה באישיותם. וזה כואב, כואב לך. את זה היית רוצה לשנות.  

הבת אינה רוצה לשנות. השיר מסתמך על שכתבה ננסי פריידיי כבר לפני כמה עשורים My Mother)-Myself(: עם השנים, בנות הופכות יותר ויותר לאימהותיהן. השיר ״מצלם״ רגעים במהלך תהליך אבל/הפרידה המשקפים תהליך זה במחוות הזיכרון.

תודה, גלי על קריאתך בשיריי

.

הגשמת ההצהרה של Nancy Friday ב-My Mother/My Self 

(אִמִּי וַאֲנִי בעברית). במידה רבה, המשךְ ל-Simone de

.Beauvoir, Le Deuxieme sexe (חסרה לי ההטעמה הנכונה

על ה-e האמצעית ב-deuxieme).

לא-ממש אַתְּ אֵינֵךְ, למרוֹת הכול. 

תודה, BeeBee. 

רבקה

---

איך אמרו חכמות-זפמיניזם/-שמניניסם; העיקר שיש לנו זכות הצבעה ברגליים מימים ימימה.

ההבנה, עם השנים ועם האבדן, יש בין בת ואם הרבה יותר דמיון מאשר שונות היא תובנה מעצימה.

תודה ,רבקה, לביקוריך אצלי ולתגובותיך המעמיקות.

?