אָדֹם וְשָׁחֹר

מעמיד דברים על דיוקם, נוגה - השמים עוטים אדום לא על הרשב"ג ולא על דנטה ואת תוהה את מי היה פוגש בשאול דנטה. תודה רבה לך רבקה היקרה, המשך יום טוב. זאת אמונה תפלה שמונחלת מדור לדור.

שיר עוצמתי כתבת  רבקה יקרה, את מציירת במכחול מילותייך תמונה עוצמתית של יגון, אבל ומוות באמצעות צבעים עזים. את  משתמשת בצבעים אדום ושחור כסמלים חזקים:

אדום: מסמל דם, אש, סבל, אבל וכעס. בשיר, האדום קשור למות, לגיהנום ולסבל האנושי.

שחור: מסמל חושך, אבל, מוות וריקבון. בשיר, השחור קשור לימי השכול ולעוצמת הקרב. שיר נוגע וכואב כתבת רבקה יקרה.

לילה שקט

שמוליק

דם. ואש. תימרות

עשן ואפר.

שכול ומוות.

וגיהינום גם.

דנטה  מהלך בדד

בשאול

בקו התפר.

דנטה מחפש ידיד

דנטה ער לנצח

דנטה 

אינו נם.

שיר מעניין. מחבר בין עולמות כביכול מנוגדים. הדרך לשאול רצופה בתהיות

אלא שבמציאות הכל קרוב יותר לטרגדיה,  שבעה מדורי גיהינום ואת משמיעה זעקת כאב המתחברת אל האמירות של השניים ואל המציאות העכשווית הצבועה באדום ובשחור.  

מפגש שכולו הפסד

קינה במספר שורות קצובות

אכן רבקתי, זה צבעם

והשחור הזה מלווה את השכול כל הזמן, וזה לא נגמר.

את אומרת, כמו דנטה, שאדומים הם שבעת שערי הגהנום.

מקבלת את הקביעה הזו, כי אדום 

הוא צבע הדם שנספג באדמה...

אדום הוא צבעה של המלחמה,

ושחור עוטף את הנופלים.

ואני עייפתי.

רק, שבכדי לחבר אותך רבקתי היקרה והאהובה

אני לא עייפה...

.

נוריתי יקירתי, נוריתי היחידה. 

גם אני עייפה. מאוד.

תודה רבה-רבה על החיבוק, אני מתעטפת בוֹ. 

הנה חיבוק שלי אלייךְ, ואהבה רבה-רבה.

רבקה שלךְ

---