שִׁיר לְעָמִית

וואו,

לאיזו דרך חתחתים נוראה את לוקחת את חברתך עמית

דרך מוזרה וכואבת את מראה לה כדי שתלמד לכתוב שירים.

אבל את צודקת,

שירים באמת נמצאים במקומות בלתי אפשריים

והם נמצאים באותה זעקה נוראה שבוקעת מפיה של עמית,

כאשר את מענה את גופה וגם את נשמתה.

ואגלה לך מתוך ניסיון אישי שלי,

זה באמת המקום ממנו באים השירים.

אני מקווה שבינתיים שערה של עמית כבר צמח

וגם פצעי הקוצים הגלידו...

ואני אתן סופרלטיבים נהדר יוצא דופן ביופיו

אחד הטובים שקראתי לאחרונה

"כי שירים נמצאים במצקומות בלתי אפשריים"

תודה רבה

אבל הפוך, גוטה (מכירה את כל הסרטים של אורי זהר) מיותר להגיד לי תודה שאני כותבת. כי את השירים שלי אני ממש חופרת מתוכי, לפעמים זה די כואב, ולגמרי לא מגישה אותם על מגש של כסף. אם כבר, זו אני שצריכה להודות שטורחים לקרוא.

אז תודה

זו בדיוק השירה. זו הבאה ממקומות כואבים מעמקי הנפש. כך כשיש מוכנות להתערטל. 

ואז יצרת עקדת ... עמית משלך, ויצרת את הכאב ממקום של כאב וזעקה.

גם אני בסדנאות שאני מעבירה משתמשת ב-חרב, חרב שחרזאדה אני קוראת לזה, ומוציאה המון מהיוצרים. 

שיר מצוין מצוין! 

מעניין. את כבר השנייה ששמה לב לעניין העקדה, וזה לא היה לי בתודעה כשכתבתי (בושה וחרפה מצידי). אחרת כבר הייתי דוחפת לשם איזה איל עם קרניים. מצד שני, אולי זה נשלף לי מתוך הלא-מודע הפרוידיאני (סליחה, עמיתי).

אין שירה אמיתית בלי התערטלות וחשיפה, ולא יעזרו מילים גבוהות, יפות ומתוקות. כששאלו את אורסון ולס אם לא היו לו נקיפות מצפון על שידור מלחמת העולמות, הוא ענה שלא כותבים מוות במילים עדינות (דרך אגב, יש בספוטיפיי הקלטה של השידור המקורי).

הולכת למצוא את אלף לילה ולילה.

לגבי סיפור שחרזאדה זה תרגיל שהמצאתי בעקבות סיפורה - כיצד הצילה את חייה בזכות יכולת הסיפור -והתרגיל עובד בדרך עוצמתית. אני מניחה חרב אמיתית על השולחן. 

השירים יוצאים מהצלקות שחשבת שסיימת לגרד. אופס, עכשיו זו צלקת כפולה - של מה שקרה, ושל העובדה שלא הצלחת לשחרר מזה.