גוצ'ה מרימשווילי והספרנית מה שותה קפה ומעשנת סיגריה כמו מחששה

גוצ'ה מרימשווילי, צורף לשעבר מטביליסי וסוחר קסטות צבעוני ( עוד מימי מהתחנה הישנה בתל אביב) החליט יום אחד שהוא צריך מנוי לספרייה. עם הכניסה שלו לספריית "נווה חמודותיים", כבר היה ברור שזה לא יהיה יום שגרתי. הוא ניגש לדלפק והכריז בקול רם, במבטא הכבד שהקנה לו מוניטין: "שלום אותך!"

מירב אינטיאס, הספרנית שעישנה בסתר בחדר העובדים (סיגריה צרפתית), הרימה את מבטה אליו במבט עייף. "שלום גם לך. איך אפשר לעזור?"

"אני רוצה עושה מנוי!" הכריז גוצ'ה, כמו שופט במשחק כדורגל.

אבל לפני שמירב הספיקה לענות, היא הצביעה על הקפה והסיגריה שלה שבפינת החדר. "רגע, אני בהפסקה. תחכה כמה דקות." והוא חיכה, שתי דקות, שלוש, ארבע, עשר דקות

גוצ'ה לא יכול עוד להמתין, נעצר לרגע, המום. "מה זה? הפסקה? אני באתי לספרייה, לא לבית קפה! מעשנת כמו חשיש, כמו נרקומן, בושה"

כשהגיעה סוף סוף לדלפק, עם מעט קוצר רוח, אמרה: "היי, סבא, אתה לא רואה שאני באמצע הפסקה? קצת סבלנות, זה לא יזיק."

"סבלנות?" גוצ'ה השיב בכעס. "מה קורה פה? כל עובד פה רק שותה קפה, מעשן חשיש, אוכל בורקס! אבל עייף כאילו רקד גוגו כל הלילה, מה, זה ספרייה או מועדון ארוחת בוקר?"

"מה אתה רוצה ממני?" מירב כבר הייתה מוכנה לקרב. "אתה לא תדבר ככה לספרנית! אמרתי לך אלף פעם סבלנות, אתה יודע מה זה סבלנות?"

"אני לא מדבר ככה לספרנית, עובדת ציבורית, פקידת ציבור," הוא אמר בטון חד, "אני מדבר אותך ככה למי שלא עובד. איפה מנהלת שלכם? אולי היא כן יודעת מה זה נותן שירות."

מירב, שידועה בתגובותיה המהירות, השיבה: "הספרייה לא שלך, אדוני. ואם יש לך תלונות, תתחפף מפה.לך תיקח מים מהקולר ותירגע"

הוויכוח התלהט במהירות. אבל אז גוצ'ה, שכבר התחיל לאבד סבלנות, שלף את נשקו הסודי: קללות גרוזיניות.

"שנדדה שבצי! צ'אלו קוונדידה מותחחנן! אדי סאחשי" הוא ירה לעברה ברצף שלא השאיר מקום לתגובה.

מירב נעמדה, המומה. אבל במקום להיעלב או לכעוס, היא פשוט פרצה בצחוק מתגלגל. "מה זה? מה אתה אומר? זה נשמע כמו לחשים מסרטים הודים!"

בדיוק אז נכנסה אורלי דניאליס, המנהלת, ושמעה את סוף המשפטים. "רגע, מה קורה פה? המון תלונות על חוסר שירות"

"הבן אדם הזה!" מירב הצביעה על גוצ'ה. "הוא מתעצבן כי הייתי בהפסקה ומתחיל לזרוק קללות שלא שמעתי בחיים!"

אורלי עצרה, הקשיבה, ואז צחקה בעצמה. "קללות כאלה? לא שמעתי מאז שהגיסה שלי מאשדוד הייתה מתעצבנת בכביש!"

גוצ'ה הביט בהן בתדהמה. "חשבתי אני מפחיד אתכם, אבל נראה שאני כמו בלעם בן בעור – בא לקלל ויצא מברך."

בסוף, אחרי שהתפייסו, הוא שלף סטפה של דולרים כדי לשלם על המנוי של 200 שקל.

אורלי הביטה בכסף ואמרה: "דולרים? נו באמת?"

"בטח," הוא אמר בגאווה. "איך חשבת שגרוזיני משלם? דולרים ובמזומן!"

וכך הסתיים העימות בצחוק גדול. הספרייה קיבלה את כספה, וגוצ'ה יצא מהספרייה כמו שנכנס – עם סיפור חדש