מונולוג של אמא פולניה על הבן שלה, פימה אפרים שמיר (דמיוני לחלוטין)
"נו טוב, אתה תלך לשיר ב'כוורת', עם גידי ודני, ואני אשב לבד בחושך... כשאמרת שאתה הולך לכוורת, פחדתי עליך שהדבורים והצירעות ימח שמן יעקצו אותך, אבל זה להקה, להקת רוק. כבר בפולניה, בוורשה הלכת לשיר...
את החיים שלי השקעתי בשבילך, שתצא פרופסור – מה פרופסור? לפחות רופא! אבל לא, פימה שלי הלך להיות זמר. זמר!
הורגים אותי בלי סכין... קיבלת גיטרה, קיבלת חלומות, אבל מתי בפעם האחרונה פתחת ספר? מתי ישבת כמו בן אדם ולמדת משהו? אתה ילד מזדקן, ילד מתקלקל...בשביל זה הבאתי אותך לעולם? בשביל להסתובב עם פושטקים בחולצות פרחוניות? חולרה יאסנה. כמו שאמרתי אני חוזרת, אתה ילד מזדקן, אתה כבר השנה אמור להתחתן
אומרים לי השכנות: 'שמענו את פימה ברדיו, איזה כישרון!' מה כישרון? כישרון זה לקרוא פסיכולוגיה וללכת לאוניברסיטה. זה כישרון! לא לשיר 'המגפיים של ברוך'. מה אני אגיד? מה אני יכולה לענות להן? אני מחייכת כמו תמימה, אבל בפנים הלב שלי בוכה.
מה היה קשה להיות כמו דוד שלך, אריה? תראה איזה כבוד יש לו! תואר שלישי, מרצה באוניברסיטה, כמו אבא שלו שהיה מרצה באוניברסיטה של קרקוב, לפני המלחמה.
אבל אתה? אתה מופיע על במה עם גידי, אלון ודני – גם הם ילדים טובים, אני לא אומרת לא – אבל שיתביישו להם שהם גוררים אותך לשם. וגידי, מה שהוא עשה שמה בסרט של דיזינגוף? ככה לעזוב את המשפחה ? והשירים... זה שירים של פעם? זה שירים שאפשר לשיר עם כל המשפחה בשבת? 'נתתי לה חיי' – חיים שלי אני נותנת לך כל יום, ואתה? אתה נותן חיי לי? פוי. בחיי שאני מתביישת.
ומה יקרה כשהגרון שלך יישבר, תגיד לי? מה תעשה אז? תלך למכולת ותקנה שם תרנגולת? מה תעשה עם תרנגולת, פימה אפרים? תבוא אליי עם עיניים של עגל ותבקש שאבשל לך מרק עם קרטושקעס?
אז אני אבשל, אני אעשה – אבל בלב אני אגיד: 'אמרתי לך, פימה. אמרתי לך'.
כי זה מה שקורה כשלא לומדים מקצוע. רוקנרול! מה זה בכלל? מה רע היה בכינור של אבא? מה רע היה לשיר שירים יפים של פעם? של איציק מאנגער, של געבירטיג. אבל לא, העיקר שאתה עושה לי דווקא.
תראה את אבא שלך עליו השלום, כמה צנוע היה. אם הוא היה פה עכשיו, הלב שלו היה נשבר.
אני מקווה, פימה אפרים, שאיזה יום תתעורר ותבין. תבין שאמא שלך רק רצתה שתהיה מאושר, עם עבודה מסודרת וכבוד. אבל עד אז – לך, תשיר עם הכוורת הזאת שלך. רק תיזהר שדבורים לא יעקצו אותך
אני אשב לבד בבית, בחושך. לבד... בחושך... מחכה לטלפון שתתקשר לשאול איך אני מרגישה, אבל מה אני אגיד? אני מרגישה שהבן שלי הזמר הורג אותי, הורג אותי בלי סכין.
ואני כועסת, כי זה לא דוד יוסף, ללא הפסק, ולועסת, ולועסת, וזהו זה וזהו זה.
כי בקבר אני ינוח, פימה אפרים מיין ליבעסקינד. רק בקבר אני ינוח!"
